הסאגה הבלתי נגמרת של פאראדייס צפון
כהרגלינו בקודש, גם הפעם צללנו בפאראדייס צפון, וגם הפעם יש מה ללמוד מהצלילה (קרי: "קרוב מדי לכמעט נפגע"). והפעם, בניגוד לפעמים קודמות, היה מצפן והוא שהביא את הצלילה לסיום טוב. תכנון הצלילה היה כזה: צניחה לחרטום הסטי"ל, אזימוט 050 עד האיזור הפיניקלס (3-6 דקות) המשך באזימוט 000 עד ל110 AT, ואז פניה לחוף, ב270 עד ל15-10 מטר, וחזרה לאורך המדרון דרומה. הראות היה לא מדהימה (מהחרטום לא ראו את הגשר), אבל לא בעייתית באמת. זרם קל לכיון דרום, שלא השפיע במיוחד. נקודות כשל: 1. הצלילה היתה עם צוללן שלישי, לא מוכר. מדובר ברופא המתקרב ל40, **, שצולל הרבה שנים, צלל לאחרונה שלושה שבועות קודם. דיברנו איתו, והוא נראה רגוע ואחראי. לצורך הסיפור נקרא לו דויד. 2. מדובר בצלילה מסובכת, ואנחנו ידענו את זה מראש. [א] יש סיכוי להכנס לנטיב שייט, ו-[ב] התופוגרפיה לא אידיאלית. כמוכן מדובר בצלילה לעומק 27 מטר, כלומר זו לא צלילה רדודה. 3. 110 at לא משאיר הרבה טווח בטיחות. זה סביר לצלילה שבה קל לפנות ימינה ולתפס על המדרון, וכך להוריד את צריכת האוויר (עם הירידה בעומק). פאראדייס הוא לא כזה. סיפור הדרך: ירדנו לחרטום. לקחנו אזימוט 050, וירדנו אל בינות לאלמוגים. את הפיניקלס לא מצאנו, אז אחרי 5-7 דקות, כשהגענו לתל הנמלים (גבעת אלמוגים בגובה של 2-3 מטר, עם כמות גדולה של דגים בינונים. האלמוג לא במצב מדהים, אבל הדגים חביבים מאוד) פנינו צפונה, לעוד שלוש ארבע דקות. בשליו זה קריאת האוויר שלי היתה 110, וזוגתי היתה על 150. בדקתי את המד של דויד, שהראה על 100 [נקודה 1]. דרך אגב, היינו בדיוק על העוגן שלידו הסתבכנו צלילה ההיא לקצא"א) סמנתי לזוגתי, שהובילה, ופנינו שמאלה, לאזימוט 270, והתחלנו לשחות (יענו, לא להתעכב). ואז שום דבר לא קרה. לא היה מדרון נראה לעין בשום מקום. אחרי כמה דקות בדקתי את המצפן, ואין מה לומר, לנווט היא יודעת. אבל מידרון, אין [נקודה 2א]. מד העומק הראה שאנחנו מטפסים, אבל מאוד, מאוד לאט. בסופו של דבר, הגענו ל15 מטר, והתחיל החול. פנינו דרומית מערבית. בשלב זה עברה מעלינו סירה [נקודה 2ב]. היינו במספיק עומק כדי שזה לא יהיה מסוכן, אבל מרגיע זה לא היה. המשכנו ואחרי עוד דקה בערך עברנו מעל החרטום הטבוע. זה היה מרגיע, כי כמה שאני יודע, זה כבר סוף נטיב השייט (יש למשהוא כאן מידע על זה, דרך אגב?). המשכנו הלאה, וראינו את שובר הגלים לימינינו ואת הכיסא עם הקיפודג בצד שמאל. אני הייתי, בשלב זה, בערך ב50at ודויד היה בב40. סימנו עצירת בטיחות, אבל דויד היה עם חליפה חדשה יחסית, והיה קל מדי. הוא נלחם להשאר, כמעט תלש סלע עם אלמוג, ובסופו של דבר ויתר ועלה לפני הים אחרי רק חלק מהעצירה. הוא סימן OK, ושחה מעלינו עוד דקה עד לסוף העצירה. על פני המים, הסתבר שמכל המלחמות דויד נשאר בלי אוויר (5 AT) ואני עם 20-30, זוגתי נשאר עם כ-70 at ודיוד היה יכול לבקש את האוקטופוס שלה כדי לא להגיע למצב הזה. עד פה. הערות יתקבלו בברכה.
