חורש - סיפור
זה קצת ארוך, אבל אם יש לכם סבלנות שווה לקרוא- אני כתבתי.... חורש קראו לו חורש. הוא היה החבר הכי טוב שלי מכיתה ז עד י. אני ממש זוכרת איך נפגשנו, אני והוא, ביום הראשון של כיתה ז. אני נורא התרגשתי, בכל זאת, מתחילים חטיבה והכל, ואז פתאום ראיתי ילד, הוא היה קצת יותר גבוה מכולם, עם שיער בלונדיני מבולגן נורא. העיניים החומות שלו מציצות מתחת לקצוות השיער, העיניים האלה הסתכלו עלי. והן היו עיניים נורא יפות, אז לא יכולתי שלא להסתכל בחזרה. בסוף השיעור הזה, כולם יצאו החוצה, לפגוש אנשים חדשים, ורק הוא נשאר בתוך הכיתה, מצייר משהו על הכריכה האחורית של המחברת. כמובן שגם אני יצאתי החוצה, כי זה היה לפני שהכרתי את חורש. האנשים היו דווקא די נחמדים, באמת חברותיים והכל, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. לא, לא במובן הזה של אהבה, אלא סקרנות, רצון להכיר, לגלות מה מסתתר בו, כי אף פעם לא ראיתי מישהו כמוהו. בסוף השיעור השני שגם הוא עבר כולו בנעיצת מבטים, החלטתי ללכת ולהציג את עצמי. ``היי`` אמרתי , די בשקט. קיוויתי שהוא שמע כדי שאני לא אצטרך לחזור על עצמי. הוא הסתכל עלי במבט הזה שלו, חייך חיוך קטנטן, ואמר ``שלום``. חייכתי בחזרה. ``קוראים לי רונית`` אמרתי. באותן דקות כ``כ לא הכרתי אותו. ``נעים מאוד, קוראים לי חורש``. חורש, אני זוכרת שחשבתי איזה שם מוזר יש לו. ואז המשכנו לדבר קצת, ראו שהוא מתבייש, אבל הוא המשיך לדבר. הוא סיפר לי על המשפחה שלו,הוא היה בן יחיד, על אוסף בולים שלו, שהיו בו כבר יותר ממאה חמישים בולים, ומסיבה מסוימת, מצאתי את עצמי מרותקת אליו. סיפרתי לו גם קצת על עצמי. הבנתי שהוא חדש בעיר שלנו, ושהוא גר מאוד קרוב אלי. אז קבענו שנלך יחד הביתה. היום עבר נורא מהר פתאום, והרגשתי שבכלל לא מעניין אותי אף אחד אחר חוץ ממנו. קצת הופתעתי מעצמי, את האמת. המשכנו לדבר בכל שאר ההפסקות. סיפרתי לו על הילדים שכבר הכרתי, ועל כל מיני מקומות ליד הבית שלנו, שכיף ללכת אליהם. כמו הגן ההוא מאחורי הבניין עם החלונות הכחולים. זה היה מן גן כזה, די חשוך, עם ספסל מעץ באמצע, בדיוק מתחת למנורת רחוב היחידה שהאירה את הגן. הוא אמר שזה נשמע נורא יפה, ואמרתי לו שאני אראה לו את הגן הזה פעם. היה לי כ``כ כיף לדבר אתו, הרגשתי חופשייה להגיד הכל, והרגשתי שגם הוא מתחיל להשתחרר לידי. שמחתי מאוד. אף פעם לא היה לי חבר כזה בן, אבל שהוא כמו חברה טובה. בדרך הביתה עצרנו ואכלנו קרטיב. בהמשך, זה כבר היה מנהג שלנו, לעצור בקיוסק שם, בדרך הביתה. אבל בחורף היה קר מדי בשביל לאכול ארטיקים, אז היינו אוכלים קרמבו. אני הייתי אוכלת את שתי העוגיות, והוא את הקצפת. עכשיו כשאני חושבת על זה, די השלמנו אחד את השני. אחרי כמה זמן, כבר באמת היה אפשר להגיד שאנחנו בלתי נפרדים. באמת בילינו את כל הזמן ביחד. והגן הקטן ההוא, ברחוב שלנו, הפך להיות מן מקום כזה שלנו. הוא היה החבר הכי טוב שלי. רונית וחורש, חורש ורונית. תמיד השמות שלנו נאמרו באותה נשימה. וכל השטויות האלה, על נפש תאומה וכאלה, אז אני חושבת שיש בזה משהו נכון, לפחות במקרה שלי. אני זוכרת פעם אחד בכיתה ח, אחרי שחורש קרא בעיתון על ``גשם מטאורים`` שהולך להיות בשישי בערב. אני לא יודעת איך הסכמתי, אבל לקחנו שנינו שקי שינה, ואוכל ושוקולד, והלכנו לגן הקטן שלנו. פרסנו את שקי השינה שלנו על הדשא ליד הספסל, אבל לא קרוב מדי לאור, כדי שלא יפריע לנו להסתכל על השמיים, ונשכבנו עליהם. הוא שכב, ואני עם הראש עליו. הייתי יכולה להישאר ככה אתו יום שלם, בלי לזוז. כמובן שבסוף לא ראינו אפילו לא מטאור אחד, אבל היה לנו כיף גם סתם להיות ביחד. ``רונית`` הוא לחש. ``תראי איזה יופי הזריחה`` . התעוררתי, זה באמת היה יפה. ואז אכלנו את כל האוכל שנשאר, למרות שהוא נהיה קצת לח בגלל הטל שירד. ``חורש`` אמרתי לו שכשבר קיפלנו את שקי השינה, יותר נכון חורש קיפל אותם ואני ארזתי את האוכל. `` מה אני אעשה בלעדיך?``. הוא הסתכל עלי וחייך. ואז הוא חיבק אותי. הרגשתי הכי קרובה אליו שאפשר. החבר הכי טוב שלי בעולם. המשך בהודעה הבאה.......
זה קצת ארוך, אבל אם יש לכם סבלנות שווה לקרוא- אני כתבתי.... חורש קראו לו חורש. הוא היה החבר הכי טוב שלי מכיתה ז עד י. אני ממש זוכרת איך נפגשנו, אני והוא, ביום הראשון של כיתה ז. אני נורא התרגשתי, בכל זאת, מתחילים חטיבה והכל, ואז פתאום ראיתי ילד, הוא היה קצת יותר גבוה מכולם, עם שיער בלונדיני מבולגן נורא. העיניים החומות שלו מציצות מתחת לקצוות השיער, העיניים האלה הסתכלו עלי. והן היו עיניים נורא יפות, אז לא יכולתי שלא להסתכל בחזרה. בסוף השיעור הזה, כולם יצאו החוצה, לפגוש אנשים חדשים, ורק הוא נשאר בתוך הכיתה, מצייר משהו על הכריכה האחורית של המחברת. כמובן שגם אני יצאתי החוצה, כי זה היה לפני שהכרתי את חורש. האנשים היו דווקא די נחמדים, באמת חברותיים והכל, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. לא, לא במובן הזה של אהבה, אלא סקרנות, רצון להכיר, לגלות מה מסתתר בו, כי אף פעם לא ראיתי מישהו כמוהו. בסוף השיעור השני שגם הוא עבר כולו בנעיצת מבטים, החלטתי ללכת ולהציג את עצמי. ``היי`` אמרתי , די בשקט. קיוויתי שהוא שמע כדי שאני לא אצטרך לחזור על עצמי. הוא הסתכל עלי במבט הזה שלו, חייך חיוך קטנטן, ואמר ``שלום``. חייכתי בחזרה. ``קוראים לי רונית`` אמרתי. באותן דקות כ``כ לא הכרתי אותו. ``נעים מאוד, קוראים לי חורש``. חורש, אני זוכרת שחשבתי איזה שם מוזר יש לו. ואז המשכנו לדבר קצת, ראו שהוא מתבייש, אבל הוא המשיך לדבר. הוא סיפר לי על המשפחה שלו,הוא היה בן יחיד, על אוסף בולים שלו, שהיו בו כבר יותר ממאה חמישים בולים, ומסיבה מסוימת, מצאתי את עצמי מרותקת אליו. סיפרתי לו גם קצת על עצמי. הבנתי שהוא חדש בעיר שלנו, ושהוא גר מאוד קרוב אלי. אז קבענו שנלך יחד הביתה. היום עבר נורא מהר פתאום, והרגשתי שבכלל לא מעניין אותי אף אחד אחר חוץ ממנו. קצת הופתעתי מעצמי, את האמת. המשכנו לדבר בכל שאר ההפסקות. סיפרתי לו על הילדים שכבר הכרתי, ועל כל מיני מקומות ליד הבית שלנו, שכיף ללכת אליהם. כמו הגן ההוא מאחורי הבניין עם החלונות הכחולים. זה היה מן גן כזה, די חשוך, עם ספסל מעץ באמצע, בדיוק מתחת למנורת רחוב היחידה שהאירה את הגן. הוא אמר שזה נשמע נורא יפה, ואמרתי לו שאני אראה לו את הגן הזה פעם. היה לי כ``כ כיף לדבר אתו, הרגשתי חופשייה להגיד הכל, והרגשתי שגם הוא מתחיל להשתחרר לידי. שמחתי מאוד. אף פעם לא היה לי חבר כזה בן, אבל שהוא כמו חברה טובה. בדרך הביתה עצרנו ואכלנו קרטיב. בהמשך, זה כבר היה מנהג שלנו, לעצור בקיוסק שם, בדרך הביתה. אבל בחורף היה קר מדי בשביל לאכול ארטיקים, אז היינו אוכלים קרמבו. אני הייתי אוכלת את שתי העוגיות, והוא את הקצפת. עכשיו כשאני חושבת על זה, די השלמנו אחד את השני. אחרי כמה זמן, כבר באמת היה אפשר להגיד שאנחנו בלתי נפרדים. באמת בילינו את כל הזמן ביחד. והגן הקטן ההוא, ברחוב שלנו, הפך להיות מן מקום כזה שלנו. הוא היה החבר הכי טוב שלי. רונית וחורש, חורש ורונית. תמיד השמות שלנו נאמרו באותה נשימה. וכל השטויות האלה, על נפש תאומה וכאלה, אז אני חושבת שיש בזה משהו נכון, לפחות במקרה שלי. אני זוכרת פעם אחד בכיתה ח, אחרי שחורש קרא בעיתון על ``גשם מטאורים`` שהולך להיות בשישי בערב. אני לא יודעת איך הסכמתי, אבל לקחנו שנינו שקי שינה, ואוכל ושוקולד, והלכנו לגן הקטן שלנו. פרסנו את שקי השינה שלנו על הדשא ליד הספסל, אבל לא קרוב מדי לאור, כדי שלא יפריע לנו להסתכל על השמיים, ונשכבנו עליהם. הוא שכב, ואני עם הראש עליו. הייתי יכולה להישאר ככה אתו יום שלם, בלי לזוז. כמובן שבסוף לא ראינו אפילו לא מטאור אחד, אבל היה לנו כיף גם סתם להיות ביחד. ``רונית`` הוא לחש. ``תראי איזה יופי הזריחה`` . התעוררתי, זה באמת היה יפה. ואז אכלנו את כל האוכל שנשאר, למרות שהוא נהיה קצת לח בגלל הטל שירד. ``חורש`` אמרתי לו שכשבר קיפלנו את שקי השינה, יותר נכון חורש קיפל אותם ואני ארזתי את האוכל. `` מה אני אעשה בלעדיך?``. הוא הסתכל עלי וחייך. ואז הוא חיבק אותי. הרגשתי הכי קרובה אליו שאפשר. החבר הכי טוב שלי בעולם. המשך בהודעה הבאה.......
)