נועם יקרה, תאמיני לי התאמצתי מאוד
לא להוריד לה את הראש תוך כדי הכנסת חרב בליבה ו/או בבטנה (מספיק חריף?????) אבל... דווקא בגלל שדבריה עוררו בי תגובה חריפה כל כך, עצרתי רגע לחשוב... ב
תגובתי הכתובה הראשונה תמצאי שאמרתי לה דברים קשים בצורה רכה יחסית. את וחברותייך לפורום לא מכירות אותי אז קצת רקע. אני אמנם חד הורית, אבל הכאב שלכן מוכר לי. בגיל 30 עברתי הפלה טבעית שהשאירה אותי שבורה. לקח לי כמה שנים להעיז להיכנס להיריון - מתוך פחד מהפלה. בני יהונתן נקלט ממנת הזרעה אחת, בניסיון ראשון עם ביוץ ספונטני - לא יכול להיות טוב יותר. פעמיים היו לי דימומים. בדימום הראשון הייתי בטוחה שזה דה-ז´אבו של גיל 30. אז כן, יש לי ילד מקסים!! נסיך אמיתי. כשהריתי החלטתי שאלד לו אחות כשיגיע לגיל שנתיים וחצי עד 4 היום הוא בן 7 כמעט, לפני כ- 3 שנים סיימתי שנה של ניסיונות להרות - לשוא אני מכירה את האכזבה, את הכאב. היום אני בת 45 כמעט ועדיין חולמת להגשים את החלום - אני רוצה בת!!! אין לי מושג מהם סיכויי להגשים את החלום. אבל... אני נושאת גם כובע מקצועי שבא לידי ביטוי בכתיבתי. אני אמנם נטורופתית אבל... עיסוקי הוא: מודעות עצמית ותהליכי שינוי. אני עובדת עם הילד הפנימי, עם התת מודע. אני לא יכולה שלא ´לראות´ או לפחות לנסות לראות את הסערה שיכלה לשחרר מילים כאלו קשות. זה עוזר לי לקבל את האחר בכל מצב, גם אם אין לי רצון להתחככות כלשהי עם אותו אחר. אני מקבלת את זכותו לבחור בדרך בה בחר. הפנייה שלי אליכן באה ממקום של:
נשמות מופלאות שאתן, אל תתנו לאנרגיה נוראית זו, ששוחררה עם דבריה של ´לא משתמשת´ לדבוק בכן ולפגוע בטוהר האור שלכן. הכעס, השיפוטיות ששיחררתן, שאנחנו שחררנו בפורום שלנו, ששיחררו גם הבנות בפורום אימוץ כלפי ´לא משתמשת´, אינם שונים מאלו של הכותבת עצמה, אלמונית או לא... סיפור לפני כשנה הייתי מעורבת בדיאלוג סוער באחד הפורומים של חד הוריות. מישהו כתב מכתב קשה ורווי שינאה ונקמנות, בשם ילד בן 13, לאישה בת 40 שרצתה להיות אימא. המכתב נכתב בלשון שהצביעה על היות הכותב אדם מבוגר הייתי בטוחה שזו פרובוקציה. אבל... החיים לימדו אותי שהמקרים הכי אבסורדים, הם אמיתיים מאוד בחלק מהמקרים. לא אהבתי את מה שהמכתב אמר וחשבתי שנעשה כאן עוול לפונה ולשכמותה, אפילו נזק ממשי. אז הגבתי עם האמת שלי, אבל מאוד בזהירות - על כל מקרה שאכן יושב לו נער בן 13 מאחורי המילים. התפתח שם דיאלוג קשה - כל הנשים, ליבן נמס! ילד בן 13 במצוקה. הותקפתי ללא רחמים, נדרשתי לחזור בי מדבריי. חלק אפילו הפיצו עלי שקרים כדי לפגוע באמינותי. כשעניתי להודעות אחרות, הכותב/ת הוזהרו שאני שרלטנית. אפילו אנשי המקצוע הקשורים למרכז, אותם אנשים שבדרך כלל התלקקו סביב כל הודעה, לא רק שלא הגנו על זכותי לומר את דבריי, חלקם אפילו תקף אותי על עמידתי מאחורי דבריי ועל גישתי. הייתה תקופה קשההההה. כל הסיפור נמשך מספר שבועות עד שפרשתי משם. מספר חודשים אח"כ, כשהפסקתי להיכנס לשם - אפילו לא הצצתי יותר... חברה שלחה אותי להודעה ספציפית: איש אחד, הודיע שפיברק את הכל... אמר שרצה להציג את הצד השני. הוא שם לצחוק את כל הגולשים וגם את הצוות ריחמתי עליהם קצת... ושמחתי שלא התפשרתי על האמת שלי. סיכום: אני מאוד זהירה בדבריי, חושבת שסובלנות היא ערך עליון בחברה כל כך הטרוגנית כמו אוכלוסיית המדינה שלנו. אני לא מתונה בדעותיי, להפך!!! אבל.... תמיד, תמיד מנסה ´לראות´ את האדם השני. גם ובמיוחד כשהוא מעורר בי תגובה סוערת. ראיתי ושמעתי מכן המון חום ואנושיות בדבריכן אל נועה ואל חבריי לפורום, מול תגובה חריפה מאוד כלפי ´לא משתמשת´. הפער בין האנרגיות שעומדות מאחורי התגובות הפריע לי, לא פחות משהפריעה לי עצמתה של התגובה הראשונית שלי (זו שלא נכתבה...) אני מבינה ואפילו יכולה לעמוד בעצמי מאחורי כל מילה שכתבתן. דווקא בגלל זה, חשבתי שווה להתאמץ ולראות את זה אחרת... ב
תגובתי הכתובה הראשונה תמצאי שאמרתי לה דברים קשים בצורה רכה יחסית. כזכור, נכנסתי לפורום שלכן כדי להודות לכן על תגובתכן לנועה של ים. אתן נשים גדולות!!!! תודה על ההקשבה (למי שהצליחה להגיע לכאן... - סליחה על האורך)
