חופשיטה???

[shadowfax]

אין לי בעיה להיצתרף

זה שאני לא אוהב משחקים מבוססי עלילה הייתי יכול לומר לך מראש אך בעיקר בגלל שהם מצריכים התערבות בהפרדת שחקן מנחה, אחרת למנחה אין שום דרך לשלוט בעלילה. אני לא מכיר את האנשים שאוהבים חופשיטה (דייסמן או איוב או כל שאר הכחולים) רק את כתביהם ברשת ואיתם אני לא מזדהה (דייסמן במיוחד) אך אין לי שום סימפטיה או חוסר סימפטיה אליהם.

 

[Nihau]

קראתי, עקבתי ועכשיו אגיב:

התקבל אצלי הרושם שלפי דעתך רק הGMים מעוניינים לשחק בחופשיטה כי זה נותן להם "כוח עליון אולטימטיבי" או משהו בסגנון. כמו שאמרו אחרים כאן בכל מקרה יש למנחה כוח עליון. אם אתה משחק בחופשיטה ולא נראה לך הגיוני שאיזה אורק לא מת מהמכה שלך יש לך את הזכות להתווכח ואם המנחה שלך הגיוני יש לך גם סיכויי טוב לנצח בוויכוח, לפחוכת חלקית, או להיות זכאי לקבל הסבר מפורט בסוף ההרפתקאה לגבי הקטע הזה. לא שאני רוצה לעודד מריבות, וויכוחים וקטנוניות בהרפתקאות אלא להעלות את העובדה שזה ניתן להעשות. בנוסף קיבלתי את הרושם ששכחתם בכל הדיון הזה את הצד של השחקנים :d אחרי הכל השחקנים גם צריכים להסכים לשחק בשיטה הזו... הדמויות שניתן ליצור ולעצב בחופשיטה הן הרבה יותר ציבעוניות, מגוונות, מיוחדות ובעלות תכונות שלא חייבות להיות מאוגדות תחת איזה "פיט" כדי שיהיה אפשר לקחת אותן. ובלי חלוקת נקודות לכל דבר- מצאתי שזה נוטה להגביל דמויות הרבה יותר מאשר לעזור להן. הדמות הנוכחית שלי- ניהאו- היא דמות בלתי אפשרית לחלוטין לבנייה בכל שיטה אחרת. הייתה לי דמות אחרת *sniff, sniff* שיש לי עדיין לפחות 5-7 נסיונות לבנות אותה בשיטות שונות ומשונות ובכולן איין. לא הולך. לא לזה התכוון המשורר. ובאמת באמת שניסיתי. לבסוף היא עברה השכבה וקבורה הולמת בספינת דמיונותי הבוערת המפליגה לה אל עבר השקיעה של הרצון לשחק בדמות. חופשיטה נוטה גם לקצר תהליכים בכל הנוגע לקרבות ושאר דילמות קיומיות. סיוט ישן חוזר לפקוד אותי בהזכרי באותה פגישה בה ישבנו יותר משעתיים כדי לנהל קרב נגד 6 bugbears כאשר הקרב במציאות משחק לקח בערך 10 דקות! שעתיים! שעתיים שלמות! קרב אחד! 4 חברי קבוצה נגד 6 אוייבים. אוף! מזויע. *צמרמורת חלחלה מרעידה את גבי* האק&סלש בהחלט שייך לעולם המחשבים אם תשאל אותי- תן למחשב לנהל את כל החישובים ואתה תעשה את כל האסטרטגיה. במובן הזה חופשיטה משלב בין השניים באמצעות המנחה. כלל במ"ת: מנחה רע= משחק רע. בכל משחק זה נכון - להרוס תמיד אפשר. חוויות רעות קל לייצר. אני אדגיש בשנית- בחופשיטה יש לשחקנים זכות ויכולת לקבול על טיפול קלוקל בדמויותיהם ויש להם את הזכות להגן על אינטרסי הדמות. אם המנחה לא מסכים אתך דון איתו שוב על נתוני הדמות שלך- אולי יש אכן טעות. טוב נמאס לי להטיף להיום. הכי חשוב זה להנות במשחק.

 

[snift]

../images/Emo45.gif

 

[backdoorslam]

הדוגמא שלך היא חרפה לשיטה

אני לא הייתי מעוניין להשתתף במשחק שבו כל מה שהדמות שלי מסוגלת לבצע מוגדר על ידי החוקים. בטוח שישנם הרבה מאוד דברים שספר החוקים אינו מכסה. קח לדוגמא את מו"ד בקופסאותיו הצבעוניות - הוא כל כך לא מפורט בחוקיו שאפילו הקווסט "גורדי ואמא של אליעזר פותרים בעיות במתמטיקה" נותן לי יותר אופציות כשחקן. למה לי לבחור באפשרות שמוגדר לפי חוק? מה קורה אם אני, במשחק עם שיטה, פועל לפע דרך שאינה מכוסה בספר? ושוב אני לא מסכים איתך לגבי כל נושא קביעת העלילה על ידי המנחה. תנסה לפשפש קצת בדיווחים של שחקנים על קמפיניי פרי-פורם ותראה שרב המשחק, בדרך כלל, נע לפי רצונותם של הדמויות. בקשר ל"למה פעולה מצליחה אם היא מגניבה" - זאת הדרך שבה המנחה שלי שיחק. אם החלטתי לעשות משהו שלא היה לפי התכנון אך מילא רוח חיים וכייפיות במשחק אז המנחה זורם איתי. ככה זה משחקי תפקידים: גרד לי בגב ואני אגרד לך.

 

[backdoorslam]

התנצלות מראש (נראה שהתחרפנתי קצת)

מצטער על רוח הדברים. אני אמנם רשמתי את הדברים בכעס שמתבטא, בין השאר, בטעויות דפוס אבל בהחלט שמרתי על חיוך מתוח לאורך כל זמן הכתיבה. <הנחה> תאמין לי שאדופקס - אישתי לעתיד תצטרך להיות סבלנית כלפי פרי-פורם, אחרת יהיה לי קשה מאוד להחזיק את הידיים בכיסים. ואני עוד בנאדם רגוע. זוכר שתמיד רצית להדליק אותי? תמשיך, אתה בכיוון.

 

[shadowfax]

../images/Emo6.gif תראה כל מה שאני כותב הוא בחצי

חיוך, בנינו איש איש ודרכו, אני אישית לא נהנה ממשחקים מונעי עלילה, כמו שאני לא אוהב משחקי פואנטה או סרטי פואנטה (מטריקס החדש הוא כל כך מעצבן) למה? אני מניח שכאשר אני משחק או מנחה אני אוהב להביט ולחשוב על העלילה שנוצרה ולהנות, לראות טויסטים שנוצרו, סיבוכים, עניינים לחשוב שהעתיד אינו ברור וכל מה שאנחנו עושים באמת משנה משהו...

 

[snift]

לדעתי חצי חיוך זה דבר מאוד מפחיד,

תנסו את זה פעם...

 

[ננסק]

לגיטימי

אבל זה אופן משחק אהוב, אותו אפשר לעשות בכל שיטה. אל תרביץ לחופשיטה רק בגלל שהיא שימושית יותר לצורת משחק שאתה לא נהנה ממנה.

 

[בארגאמף דולפיש]

המממ.....

לדעתי צלל-פקס נוקט בגישה מאוד קיצונית שנובעת משנאתו האישית לפריפורמיות. ועדיין אני לא חושב שהוא צריך להשליך זאת לגבי שאר השחקנים המשחקים פריפורום. בסך הכל ישנו אלמנט פריפורמי בכל צורת משחק ככה שבאיזשהו מקום הפריפורום הוא חלק בלתי נפרד ממשחקי התפקידים. נכון שבמקום במסויים זה יכול להגיע לאפיקים שצלל-פקס הזכיר אבל עדיין אני מאמין שזוהי הקצנה לשמה. בשורה הסופית מבחינתי הפריפורם היא אחלה שיטה אבל רק לוואן טיימרים למינהם, לטווח ארוך יותר אני מאמין שהיא לוקה בחסר. אמיר-באמת אתה ומאיר מבלים הרבה זמן ביחד בזמן האחרון, למה שהוא ירצה להדליק אותך. . ?

 

[backdoorslam]

זהו ביטוי בת-ימי שגור ונפוץ כמובן.

אני בטוח שגם אתה זועק בלילות "אל תדליק 'תי!" בקולך הבס. לא צריך לענות.

 

[בארגאמף דולפיש]

אני לא יענה

למרות שאני חש דחף עז. . .

 

[shadowfax]

LOL הוא משתפר אה, ../images/Emo8.gif

 

[snift]

כמו כל דבר אחר, גם חופשיטה

תלויה בטיב ה-GM. זה שיש ל-GM כח מוחלט זה לא "טוב" ולא "רע", זה מצב. דרך אגב, הוא יכול להשיג את אותו כח גם כשמשחקים עם שיטה. (אומנם יצא לך 20 בגלגול הראשון ו-12 בשני, בכל מקרה אחר זה היה מוות מיידי לאוייב, אבל לאורק הזה יש שריון שבורך על ידי 14 אלים כך שהמכה הוסטה והוא נשרט בכתף. רוב המשחקים שאני משחק ומדאם הם בחופשיטה ולדעתי זה הרבה יותר טוב. לשחקנים יש כח מוחלט, כי אני רק מציב את התפאורה והם בוחרים מה לעשות איתה. הם תמיד יכולים לרדת מהשביל, להחליט שנמאס להם להיות הרפתקנים ולפתוח חנות או סתם להתיישב לייד איזה נחל.

 

[shadowfax]

שים לב איך עיוות קטן של חוק נראה

בשיטה ונשמע למרחוק כמו רעם ביום בהיר, שיטה מצריכה מהמנחה יכולות אילתור עלילתית, למעשה יותר קל לעבוד מסביב לשחקנים מאשר להכריח אותם לעקוב אחר עלילה. מצד שני בחופשיטה עיוות עלילה הוא פשוט בדוגמה שכתבתה למשל השחקן לא היה יודע שהוא אמור להרוג כך למעשה נמנע ממנו ידע. בעניין החנות, למה זה לא ניתן להעשות בשיטה? למעשה בשיטה זה אפילו קל מאוד רק להניח את התפאורה ולתת לשחקנים לרוץ ולהנות כאהבת נפשם והיתרון הוא שהם יודעים מה הם יכולים לעשות, כי הם שולטים בדמות שלהם.

 

[Ferenheit]

לא לא לא

מנחה טוב יודע לעשות מניפולציות במכניקה של השיטה בלי שהעניין יורגש על ידי השחקן. בחופשיטה השחקן לא צריך אפילו לחשוד: הוא תמיד ידע שהוא הצליח בגלל שזה מה שהמנחה רצה. העלילה חשובה, אבל השחקנים צריכים הרגיש שהם יוצרים את הסיפור של עצמם. זה מה שאני לא אוהב בחופשיטה: יש הכרה מלאה של כל היושבים מסביב לשולחן בשרירותיות רצונו של המנחה. בשיטה יש אמנה לא כתובה בין השה"ם לשחקנים שאומרת שאסור לשבור את השיטה לעולם, ואם שוברים אותה, אסור לשחקנים לדעת את זה. זה מה ששומר את הכיף וההתרגשות במשחק.

 

[shadowfax]

נו זה מה שאמרתי

רק שאני טוען שההכרה בשרירות רצונו של המנחה נעשת בצורה פחות מודעת לשחקן וזו מהות הקונפירציה מסביב לחופשיטה.

 

[Ferenheit]

סקדופקס!

תתבייש לך. אתה רוצה לומר לי באמת שאם החבורה הייתה פוגשת נבל ראשי במערכה בת 700 סשנים שתכננת וכל שחקן היה מצליח, נגד כל הסיכויים, לפגוע בו פגיעה קריטית ולהרוג אותו מיד ברגע הראשון ולפני שהוא מטלפרט משם היית מרשה להם בכזאת קלות לעשות זאת בשם הנאמנות לריאליזם של המכניקה? לשאלה של אנשים כאן: מה קורה אם מצב מסוים לא כלול בשיטה - זה לא משחק מחשב. בואו לא נעמיד פנים שאנחנו מוגבלים בשכלנו ונאלתר על סמך השיטה הקיימת במידת האפשר. אתם הרי לא מצפים שיהיו חוקים למשיכת המסיכה מעל פניו של הנבל, התקפה שמטרתה תלישת שיער, או התאוששות מעיוורון זמני כתוצאה מיריקה בפנים. ולניהאו: הגיוון של דמויות במו"ד לא מוגבל בכלל ובטח שלא על ידי בחירת כשרונות. מו"ד הוא השיטה שמציעה הכי הרבה מקורות השראה שכוללים הן רעיונות מופשטים (שגם חופשיטה יכולה להיעזר בהם) וגם משמעויות מכניות (שחופשיטה מוותרת עליהם). אנחנו לא מצהירים שמשחק בעולם של אמבר הוא מוגבל על ידי הספרים, ברור לכולנו שזה ההיפך בדיוק.

 

[shadowfax]

אתה רע, יחי תרגום ליבנית זצ"ל

יש פאשלה ברעיון הנבל הראשי במשך 700 סשנים, אני לא מתכנן 700 סשנים, אני אפילו לא מתכנן סשן ליפני שהוא מתקיים, אני מגיב ובונה את העלילה יחד עם השחקנים, הרגו את הנבל? מי אמר? זה מה שהם חושבים (יש קסם כזה משעשע במיתוס), אולי הוא לא היה הבוס? אולי זה טוני? או אנג'לה? אני לא יודע, לא מראש, דברים עולים ונקבעים במהלך הסשן בהתאם לפעילות השחקנים. עתיד? עלילת על? אולי? הכל אולי, כלום לא קבוע עלילתית...

 

[Ferenheit]

ונתחכמה לו

אז זהו שנכון שאסור לתכנן קדימה ולכפות על השחקנים, ומצד שני, הרפתקאה טובה היא כמו סיפור טוב: רגע השיא לא סתם מופיע משום מקום אלא נבנה ונרמז לאורך כל הדרך. אם אתה לא יוצא משום נקודות הנחה - כלומר אתה מעמיד פנים, ואני אומר מעמיד פנים כי נו באמת, אז כמו שאמרתי אתה מעמיד פנים שאתה מריץ סימולציה קוסמית. התחושה של השחקנים צריכה להיות שמצד אחד הדברים פועלים לפי חוקים עקביים ושלפיכך לפעולות שלהם ולהחלטות שלהם יש משמעות, ומאידך - שהם חלק מתהליך, מעלילה, מאפוס שיש לו התחלה ואמצע וסוף והוא לא סתם סידרה של היתקלויות אקראיות. אסור לך לדעת הכל מראש, אבל חשוב שתדע להרשות לעצמך להיות בטוח איזה רגע סיום דרמטי אתה רוצה, כדי שתוכל להכין את הבמה לקראתו...

 

[shadowfax]

אבל הם חלק מהעלילה

הם יוצרים אותה, משנים אותה, האם ההתחלה, אמצע וסוף הם דברים מלאכותיים שאני יוצר? לא, אני לא יוצר אותם בצורה מלאכותית, אני יוצר אותם דרך המשחק, זריקת רמזים משנה את חוקי השיטה? טיבם של רמזים הוא שאת משמעותם הסופית אתה מקבל רק בסוף ועצם טיבעם יכול ליצור פרשונות שונה לפי התוצר הסופי. מצד שני ישנו רעיון הנבואות שהם לעיתים ברורות ואז עולה השאלה האמיתית: אינך יכול לשלוט בשחקנים, כיצד אתה יכול להבטיח שהנבואה תתקיים? ושוב חזרה לשאלה הקודמת שהיא רמת השליטה שלך בשחקנים....