אני והדרמטיות שלי
New member
חוסר ../images/Emo14.gif
אני חושבת שהיא סובלת מחוסר,כזה שאני לא יכולה למלא.הכי קל זה לדמיין אותה עם בטן פעורה מחור ענק. כשאני עוצמת את העיניים החור הזה נראה לי כל כך גדול שבכלל לא רואים שזה בטן.היא מסתובבת עם חור בבטן והיא למדה לחיות עם זה כלפי חוץ כך חושבים הרי כולם. כשהיא ביקשה ממני להתלוות אליה ולקנות כן לציור,דפים וצבע הבנתי שהחור הזה לא ייסגר לעולם. זו הייתה הפעם הראשונה,מזה שנתיים שהיא מבקשת ממני משהו לעצמה. כמובן שהסכמתי. יצאנו לפנות ערב,היא נהגה ואני ישבתי לידה. היא רוצה עכשיו לצייר. באמת מתאים לה.כשהייתי קטנה היא היתה מציירת לי עצי ברוש, מלא עצי ברוש וכשהיא היתה מסיימת הייתי רואה יער. הייתי מדמיינת שאני נכנסת לתוך היער הזה והולכת לאיבוד והיא היתה בא להציל אותי.בדמיוני היא תמיד היתה גיבורה. במציאות היא היתה הכי לא גיבורה שבעולם. אנחנו חוצות את אבן גבירול ונוסעים עד ליונה הנביא. לפני כמה שנים היא ראתה שם חנות קטנה שהשם של הוא "צבע". והיא כנראה החליטה שכשתחיל לצייר היא תקנה את הציוד שלה רק משם. החנות הזאת מבפנים היא עוד יותר קטנה מאשר היא נראית בחוץ, אין מקום לזוז וכל הציוד מונח אחד על השני במדפים מאולתרים, חנות מיוחדת,שפופרות,צבעים,דפים,מכחולים,מברשות,הכל בערמה, אבל היא היתה זורחת. וחייכה לעצמה בשקט מפתיעה שלה כל כך. היא אספה דפים וצבעים ופלטה ועוד צבעים וכן גדול ועוד צבעים ולרגע היה נדמה לי שהיא הולכת להוציא את כל הכסף שקיבלה על החנות הזאת. היא משלמת למוכר ויוצאת מחנות כמה זמן לוקח לה כל דבר (לנו). (אולי רק לי?!). אוחזת בחלום שלה עטוף בנייר תעשייתי. פוחדת שזה יברח או יעלם ומחזיקה חזק,חזק ולא נותנת לאיש לעזור לה או להתקרב יותר מדי. היא מסתכלת עלי,היא לא אומרת כלום ומחייכת בשקט, ואני יודעת על מה היא חושבת עכשיו ברגע זה ממש "את בטח רוצה לברוח ולצייר"? היא שואלת. היא נראית מבולבלת,"כן אני חושבת לצייר,אבל לא עכשיו". המשך יבוא...
אני חושבת שהיא סובלת מחוסר,כזה שאני לא יכולה למלא.הכי קל זה לדמיין אותה עם בטן פעורה מחור ענק. כשאני עוצמת את העיניים החור הזה נראה לי כל כך גדול שבכלל לא רואים שזה בטן.היא מסתובבת עם חור בבטן והיא למדה לחיות עם זה כלפי חוץ כך חושבים הרי כולם. כשהיא ביקשה ממני להתלוות אליה ולקנות כן לציור,דפים וצבע הבנתי שהחור הזה לא ייסגר לעולם. זו הייתה הפעם הראשונה,מזה שנתיים שהיא מבקשת ממני משהו לעצמה. כמובן שהסכמתי. יצאנו לפנות ערב,היא נהגה ואני ישבתי לידה. היא רוצה עכשיו לצייר. באמת מתאים לה.כשהייתי קטנה היא היתה מציירת לי עצי ברוש, מלא עצי ברוש וכשהיא היתה מסיימת הייתי רואה יער. הייתי מדמיינת שאני נכנסת לתוך היער הזה והולכת לאיבוד והיא היתה בא להציל אותי.בדמיוני היא תמיד היתה גיבורה. במציאות היא היתה הכי לא גיבורה שבעולם. אנחנו חוצות את אבן גבירול ונוסעים עד ליונה הנביא. לפני כמה שנים היא ראתה שם חנות קטנה שהשם של הוא "צבע". והיא כנראה החליטה שכשתחיל לצייר היא תקנה את הציוד שלה רק משם. החנות הזאת מבפנים היא עוד יותר קטנה מאשר היא נראית בחוץ, אין מקום לזוז וכל הציוד מונח אחד על השני במדפים מאולתרים, חנות מיוחדת,שפופרות,צבעים,דפים,מכחולים,מברשות,הכל בערמה, אבל היא היתה זורחת. וחייכה לעצמה בשקט מפתיעה שלה כל כך. היא אספה דפים וצבעים ופלטה ועוד צבעים וכן גדול ועוד צבעים ולרגע היה נדמה לי שהיא הולכת להוציא את כל הכסף שקיבלה על החנות הזאת. היא משלמת למוכר ויוצאת מחנות כמה זמן לוקח לה כל דבר (לנו). (אולי רק לי?!). אוחזת בחלום שלה עטוף בנייר תעשייתי. פוחדת שזה יברח או יעלם ומחזיקה חזק,חזק ולא נותנת לאיש לעזור לה או להתקרב יותר מדי. היא מסתכלת עלי,היא לא אומרת כלום ומחייכת בשקט, ואני יודעת על מה היא חושבת עכשיו ברגע זה ממש "את בטח רוצה לברוח ולצייר"? היא שואלת. היא נראית מבולבלת,"כן אני חושבת לצייר,אבל לא עכשיו". המשך יבוא...