חוסר פירגון
שלום לכולם, אשמח לשמוע את דעתכם בעניין מסוים.
אני בת 26 נמצאת במערכת יחסים עם בן זוגי כשנה וחצי (עברנו לגור ביחד לפני חצי שנה). המערכת יחסים שלנו נמצאת בשלב זה בספק מאד גדול.
אנחנו חווים מדיי שבוע משברים, ריבים, התהפכויות ומנגד, המון אהבה, כיף, חברים וכל מה שתלווה לזה.
לא אפרט איך הכל התחיל, אבל בגדול, אני סובלת מממחלת "הקינאה". בשלבים הראשונים של מערכת היחסים, הקינאה הייתה עוד הדדית. אבל עם הזמן, ההתנהגות שלי הפכה לאובססיבית.
חשבתי שנעבור לגור ביחד (ואף הוא חשב), דברים ישתנו, אני יותר "אשתחרר" ואבין שאין לי ממה לחשוש, ולא כל בחורה מאיימת עליי. אלא יש גם עולם אחר חוץ ממני. וזה חשוב לנהל קשרים גם עם בני המין השני.
אבל לא שיחררתי, כל הודעה בפייסבוק, טלפון, SMS, או סתם פגישה אקראית עם בחורה מהלימודים, מהחיים, מהילדות - הטריפה אותי. הרגשתי שזה פשוט מאיים עליי. שכל אחת יותר טובה ממני, ובגלל שאנחנו נמצאים במצב כ"כ רגיש במערכת היחסים שלנו, הוא יכול בשנייה אחת ללכת לי. מפה זה רק הלך והחמיר, אני פשוט לא מפרגנת לו בדברים שלא קשורים אלינו, או אליי. אם זה אומר, שהוא מרגיש שהוא צריך לבקש ממני אישור אם לצאת עם חברים או חבר, וגם זה מתלווה ברגשות אשם כבדים. וזה ממשיך בזה שלא נדבר על כך אם יהיו שם בנות.
אני נמצאת במצב, שהוא לא רוצה לחיות כך, שנינו חושבים לטווח הארוך, החוסר התאמה בתפיסות עולם - פשוט מקשה עליו, הוא משנן לי שאנחנו פשוט לא מתאימים. שהוא מרגיש שאני שוללת לו את החירות שלו. שיש לו מועקה מאד גדולה בעניין, והוא לא מאמין באמת שאי פעם אשתנה - סקפטי לכל הדעות.
אני כמובן, מרגישה שזה לא צודק, שההתנהגות שלי כלפיו לא לעניין בכלל. אני יודעת שאין לי שום סיבה להתנהג כך (בחיים לא בגד בי או ערער את המערכת היחסים), העניין הוא שיש לי אמון מלא בו, אך אין לי אמון באנשים אחרים. ומלבד זאת, הרעיון שיהיה לו כיף בלעדיי, פשוט מטריפה אותי. אני פונה אליכם ושואלת (מלבד ללכת לטיפול פסיכולוגי שכבר קורה) - מה עושים בסיטואציה כזאת? איך פשוט מפרגנים!? אני ממש רוצה לשנות את תפיסת המציאות השגויה שלי - שבשביל שנינו יהיה יותר טוב! ובמיוחד בשבילו..
תודה
שלום לכולם, אשמח לשמוע את דעתכם בעניין מסוים.
אני בת 26 נמצאת במערכת יחסים עם בן זוגי כשנה וחצי (עברנו לגור ביחד לפני חצי שנה). המערכת יחסים שלנו נמצאת בשלב זה בספק מאד גדול.
אנחנו חווים מדיי שבוע משברים, ריבים, התהפכויות ומנגד, המון אהבה, כיף, חברים וכל מה שתלווה לזה.
לא אפרט איך הכל התחיל, אבל בגדול, אני סובלת מממחלת "הקינאה". בשלבים הראשונים של מערכת היחסים, הקינאה הייתה עוד הדדית. אבל עם הזמן, ההתנהגות שלי הפכה לאובססיבית.
חשבתי שנעבור לגור ביחד (ואף הוא חשב), דברים ישתנו, אני יותר "אשתחרר" ואבין שאין לי ממה לחשוש, ולא כל בחורה מאיימת עליי. אלא יש גם עולם אחר חוץ ממני. וזה חשוב לנהל קשרים גם עם בני המין השני.
אבל לא שיחררתי, כל הודעה בפייסבוק, טלפון, SMS, או סתם פגישה אקראית עם בחורה מהלימודים, מהחיים, מהילדות - הטריפה אותי. הרגשתי שזה פשוט מאיים עליי. שכל אחת יותר טובה ממני, ובגלל שאנחנו נמצאים במצב כ"כ רגיש במערכת היחסים שלנו, הוא יכול בשנייה אחת ללכת לי. מפה זה רק הלך והחמיר, אני פשוט לא מפרגנת לו בדברים שלא קשורים אלינו, או אליי. אם זה אומר, שהוא מרגיש שהוא צריך לבקש ממני אישור אם לצאת עם חברים או חבר, וגם זה מתלווה ברגשות אשם כבדים. וזה ממשיך בזה שלא נדבר על כך אם יהיו שם בנות.
אני נמצאת במצב, שהוא לא רוצה לחיות כך, שנינו חושבים לטווח הארוך, החוסר התאמה בתפיסות עולם - פשוט מקשה עליו, הוא משנן לי שאנחנו פשוט לא מתאימים. שהוא מרגיש שאני שוללת לו את החירות שלו. שיש לו מועקה מאד גדולה בעניין, והוא לא מאמין באמת שאי פעם אשתנה - סקפטי לכל הדעות.
אני כמובן, מרגישה שזה לא צודק, שההתנהגות שלי כלפיו לא לעניין בכלל. אני יודעת שאין לי שום סיבה להתנהג כך (בחיים לא בגד בי או ערער את המערכת היחסים), העניין הוא שיש לי אמון מלא בו, אך אין לי אמון באנשים אחרים. ומלבד זאת, הרעיון שיהיה לו כיף בלעדיי, פשוט מטריפה אותי. אני פונה אליכם ושואלת (מלבד ללכת לטיפול פסיכולוגי שכבר קורה) - מה עושים בסיטואציה כזאת? איך פשוט מפרגנים!? אני ממש רוצה לשנות את תפיסת המציאות השגויה שלי - שבשביל שנינו יהיה יותר טוב! ובמיוחד בשבילו..
תודה