השתדלי לבחור את הקרבות שלך
בכל פעם שאת נפגעת ממישהו, ובפרט ממישהו שאמור לתת לך שירות בלי קשר לכמה מצאת חן בעיניו כאדם, לפני שאת פועלת, נסי לעצור ולחשוב ולברר עבור עצמך מה את מרגישה ולמה.
אחר כך, נסי לחשוב למה האיש פעל כפי שפעל והאם יכולות להיות אפשרויות נוספות.
בדוגמה של הרופא: העובדות הן שבעלך עשה בדיקות, הכולסטרול והסוכר קצת גבוהים. הרופא לא התקשר. מה את חושבת על כך? האם זה משהו בסגנון "אנחנו חושבים בעיניו כקליפת השום"? "לא אכפת לו מהחיים של בעלי" האם את שוב מרגישה דחויה, עלובה, לא נספרת?
האם זה מעורר בך רצון עז לנקמה, להראות לו מה זה, להוכיח לו ולעצמך שאת כן קיימת וכדאי להתייחס אלייך?
ואולי יש אפשרויות נוספות? אולי מבחינתו החריגה מאד קטנה ולא מצריכה התייחסות? למשל כי הוא יודע שהערכים של המעבדה הספציפית הזאת מחמירים ביחס למעבדות אחרות...
או שאולי הוא רשם לעצמו תזכורת לזמן את בעלך בעוד חצי שנה לבדיקה נוספת? או שהתכוון להתקשר אבל היו מקרים דחופים יותר(לא אנשים נחמדים יותר אלא מקרים חמורים יותר...) והעניין נדחה?
אחר כך מגיע תור הפעולה - האם לאור כל האפשרויות שנשקלו, עדיין את רוצה להתלונן עליו? אולי כדאי לעשות קודם דברים אחרים, כמו להתקשר ולברר איתו? אולי התשובה שתקבלי תרגיע אותך ותוציא לך את החשק להתלונן? לא כדאי להרוג יתוש עם תותח...
לגבי הפקיד המצב שונה. הרפורמה לא מאשרת לעובדים לא רלוונטיים לעצם העניין לחלוק מידע על מצבו הנפשי של מטופל. אם הפרטים שמסרת מדוייקים, זו שערוריה, לא פחות. ולא הייתי עוברת על כך לסדר היום.
מה שכן, המערכת - כל מערכת - נוטה להתייחס בחשדנות ל"מתלוננים סדרתיים" וזו עוד סיבה, בעיני, לשמור את התלונות למקרים החמורים באמת.
בכל מקרה, חד משמעית אסור לו להוציא מידע החוצה, ולמעסיק אסור לקבל מידע כזה אם לא חתמת על ויתור סודיות. לא כדאי שזה ימנע ממך לקבל את הטיפול לו את זקוקה...
