TrueColors
New member
חוסר אונים...
אני לא מהכותבות בדרך כלל אבל עברתי ערב מאוד קשה בחברת ילדיי, יותר נכון עם ילדי בן השמונה. חזרתי מארצות הברית עם שני ילדיי שנולדו שם. אביהם חי בחו"ל ואנחנו ביחסים מאוד טובים. הוא בא לבקר אחת לחודשיים, כך כבר במשך 3 שנים. בני הגדול מעולם לא דיבר על הפרידה והגרושים. מידי פעם בהתפרצויותיו היה אומר שרוצה לחזור לשם לחיות עם אבא. הכעס מופנה אלי שאני לא דואגת לו, שלא איכפת לי ממנו, וכשזה קורה הוא אינו מצליח לראות שום נקודת אור בחייו. הפעם, בפעם הראשונה פתח סכר גדול שהיה תקוע. בבליל של דמעות, כעס, וכאב אין סופי הוא אמר דברים מאוד קשים על שהחלטנו להתגרש בלי לשאול אותו, שמאז בעצם לא איכפת לנו ממנו. שדאגנו רק לעצמינו שיהיה לנו טוב ובכך הפכנו את חייו לאומללים. "אתם חייבים לחזור!". "אני לא מאושר אף פעם". "אני מעדיף למות." "אני לא רוצה להיות הבן שלכם יותר, אני אחפש משפחה אחרת". "איך את יכולה להגיד שאת אוהבת אותי ודואגת לי אם את לא נותנת לי את הדבר שאני הכי רוצה?" אוףףףףף...קרע לי את הלב. הצעתי לו שילך לשוחח עם מישהו על מה שהוא מרגיש. הוא כעס ואמר שהוא לא רוצה לספר את "הסודות" לאף אחד, וגם לי לא, ושזה בטעות נפלט לו והוא יותר לא יגיד כלום.ואם כל הכאב והצער, אני כל -כך שמחה שזה יצא סוף סוף. ואני מקשיבה, ואמפטית, ושותפה מלאה לכאבו, אבל לא ממש יודעת מה לעשות עם זה. בינתיים זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בשעה זו, לפני שפורשת למיטה...להתרוקן כאן.
אני לא מהכותבות בדרך כלל אבל עברתי ערב מאוד קשה בחברת ילדיי, יותר נכון עם ילדי בן השמונה. חזרתי מארצות הברית עם שני ילדיי שנולדו שם. אביהם חי בחו"ל ואנחנו ביחסים מאוד טובים. הוא בא לבקר אחת לחודשיים, כך כבר במשך 3 שנים. בני הגדול מעולם לא דיבר על הפרידה והגרושים. מידי פעם בהתפרצויותיו היה אומר שרוצה לחזור לשם לחיות עם אבא. הכעס מופנה אלי שאני לא דואגת לו, שלא איכפת לי ממנו, וכשזה קורה הוא אינו מצליח לראות שום נקודת אור בחייו. הפעם, בפעם הראשונה פתח סכר גדול שהיה תקוע. בבליל של דמעות, כעס, וכאב אין סופי הוא אמר דברים מאוד קשים על שהחלטנו להתגרש בלי לשאול אותו, שמאז בעצם לא איכפת לנו ממנו. שדאגנו רק לעצמינו שיהיה לנו טוב ובכך הפכנו את חייו לאומללים. "אתם חייבים לחזור!". "אני לא מאושר אף פעם". "אני מעדיף למות." "אני לא רוצה להיות הבן שלכם יותר, אני אחפש משפחה אחרת". "איך את יכולה להגיד שאת אוהבת אותי ודואגת לי אם את לא נותנת לי את הדבר שאני הכי רוצה?" אוףףףףף...קרע לי את הלב. הצעתי לו שילך לשוחח עם מישהו על מה שהוא מרגיש. הוא כעס ואמר שהוא לא רוצה לספר את "הסודות" לאף אחד, וגם לי לא, ושזה בטעות נפלט לו והוא יותר לא יגיד כלום.ואם כל הכאב והצער, אני כל -כך שמחה שזה יצא סוף סוף. ואני מקשיבה, ואמפטית, ושותפה מלאה לכאבו, אבל לא ממש יודעת מה לעשות עם זה. בינתיים זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בשעה זו, לפני שפורשת למיטה...להתרוקן כאן.