חומר למחשבה

[perhay]

חומר למחשבה

מכיוון שהתחלתי חוג לתאטרון פלייבק, התעניינתי בנושא וראיתי שיש ספר בנידון ושמו "חיים בתוך סיפור" - תאטרון פלייבק ואמנות האימפרוביזציה מאת ליני רוברני רולניק.
בחוג הייתי בינתיים רק פעם אחת ואת הספר רק התחלתי לקרוא, אך נתקלתי במשפט, שחשבתי שיש מקום לדון עליו בפורום הזה:
והמשפט הוא:
"אומרים שישנם אנשים בעלי סיפור חיים מעניין. האם מה שמכונה סיפור מצוי בחייו של פרט ופרט?"
באופן כללי, אני נוטה לחשוב שכן. לפעמים צריך לדעת לגלות את הסיפור. בעלון הקיבוץ יצא לי לכתוב קורות חיים של אנשים שנפטרו, וחברה אחת שהייתה הרבה שנים עורכת העלון, אמרה לי פעם: "על כל אדם יש מה לכתוב" ואולי במילים אחרות ניתן להגיד: "לכל אדם יש סיפור".
ומה אתם חושבים על הסוגיה הזאת?

 

[הגבירה מן האגם]

לכל אדם

יש הרבה יותר מסיפור מעניין אחד ויותר מסיפור חיים מעניין אחד.

בברכה,

 

[משה גלזר]

כיף לך, זה יופי של חוג. תעשי חיים.

על כל אדם יש מה לכתוב, ולכל אדם יש סיפור.
שני דברים נכונים .

אני לא לא אוהב את האמירה שישנם אנשים בעלי סיפור חיים מעניין.
להרגשתי, לכולם יש סיפור חיים מעניין.
היכולת לממש את המעניין הופכת את זה למספק או למתסכל.

למה זה כתוב בספאר על תיאטרון?
אולי כי היכולת להפוך את זה לציבורי, שאחרים יראו את זה כמעניין, אולי זה גשר בין סיפור על חיי האדם המספר להגשה בתיאטרון.

סיפורים:
לכל אדם יש המון סיפורים.
ברגע מסויים סיפור אחד מתגבר על אחרים, נהיה יותר חשוב לאדם, סופח מסיפורים אחרים להפוך להיות הסיפור המרכזי.
אולי אפשר לגשר בין תיאטרון פלייבק וסיפור סיפורים באמירה:
היכולת של האדם, לראות את סיפור חיו , להיות יכול לחיות בתוכו ולספר אותו. זאת היכולת שהופכת אותו להיות מספר, להיות טוב בתיאטרון הפלייבק.

בהצלחה

 

[י מ י ת 2]

פרי, תיאטרון פלייבק הוא יצירה מופלאה.

לתת ביטוי תיאטרלי לסיפורי חיים של אנשים. גם אני התלבטתי בשאלה אם יש סיפור חיים מענין יותר או פחות, אני מניחה שהכוונה לחיים הרפתקנים או חיים מחוץ לנורמה , אם יש בכלל נורמה לחיים. אולי מחוץ למסגרות. בשנים האחרונות התחלתי לכתוב סיפורים קטנים בעיקר על החיים שלי, על הילדות והנה התברר לי שהחיים החד ממדיים שחשבתי שיש לי, מקבלים נפח ועוד ועוד ארועים נמצאים ראויים לסיפור וזה מה שאני עושה. אפשר לומר מחפשת את הייחוד בבנאלי. ומן הון להון , כמו שנאמר, עלה בי הרעיון שלכבוד יום הולדת העגול שלי שיחול בשנה הבאה, אוציא לאור ספר קטן בעיקר לבני משפחתי ובו ארכז את היבול .שישאר להם משהו ממני...
פרי, אני מחזקת את ידך בפעילות בתיאטרון פלייבק.
ושוב תודה למברכים להולדת הנינה המקסימה (איך לא)

 

[הגבירה מן האגם]

ועל זה אומרים בפייסבוק Like

 

[דניאל המספר1]

תמיד יש את המספר, את המסופר ואת השומע

גם אני התחלתי לפני כמה חודשים לכתוב את ספר חיי. בהקדמה כתבתי שאני מודע לכך שלי, ומן הסתם לכל אוהבי הספר, יש על מדפי הבית והחנויות אלפים אין ספור של ספרים שטרם קראנו, ולכן ברור שאם אתקל בספר שהוא סיפור חיים, שאולי יש בו עיניין רב, אבל ניכתב כספר זיכרונות של אדם אנונימי פחות או יותר, ספק אם ארצה להקצות לו זמן קריאה, בעוד ברשימת ההמתנה יש כל כך הרבה ספרים שמוכרים, שכותביהם מוכרים וכו'. מכאן שברור לי מראש כי קהל הקוראים שלי יצומצם לאלה שיש להם נגיעה לחיי, משפחה, חברים, מכרים.
כדוגמא, אם אתקל בספר שיש בו חוויות של לוחם בתוך תעלות הקרב של מלחמת העולם הראשונה, ספק אם אפנה זמן לקרוא אותו, אבל אם אדע שהסבא שלי כתב את הספר, ההתענינות שלי תהייה שונה לחלוטין.
באותם קטעים שאני מספר בסיפרי על תלאות המלחמה כילד באירופה, או על ההעפלה, או ההשתלבות בארץ, יש הרבה דברים, שבאופן הכי לא צנוע אומר שהם מענינים, אבל האם הם יחודיים, האם אין מאות סיפורי העפלה כתובים, אולי ברמה לא פחותה משלי ואולי מעניינים יותר משלי? מכאן שאני חוזר שוב למיזעור ציפיות, אני כותב כי אני נהנה, ומקווה גם שאלה שיקראו ימצאו בו עיניין, אבל לי חשוב שזה יקרה עוד בימי חיי. מה שיקרה אחרי שלא אהיה פה, ממש לא מזיז לי. מסיבה פשוטה - כי לא אהיה פה (וגם לא בשום מקום אחר).

 

[הגבירה מן האגם]

השאלה מתחדדת כאן

ולי נראה שהתשובה לעניין נמצאת באופן בו רואה כל אחת מהאמנויות את תפקידם של שאר הנוכחים - אלה שאינם מבצעים.

בסיפור סיפורים יש למאזין תפקיד של עד-מתקף. בלי העד אין תוקף לדברים, הסיפור אינו קיים.
משום שהתקוף חייב לעבור דרך העד (המאזין), חלה חובת איזון על מי שמוביל את הסיפור, שלא לטלטל את העד למידה שיצא חבול, פצוע או מבולבל מדי. גם אם הסיפור סוער או קשה, תמיד יהיה בו אקט מאזן - גם בביצוע. מצד שני, כל סיפור עשוי היטב יחשב לסיפור מעניין והסיפור מספיק שיהיה במידת-אדם.

בתאטרון הסיפור קיים גם ללא נוכחות קהל, גם אם לא כייף להופיע בפני אולם ריק. הצופה נמצא רחוק יותר מהשחקן ממה שנמצא המאזין מהמספר. בין שניהם עובר אותו דבר הקרוי "הקיר הרביעי" ומכאן שתאטרון הוא מדיום קר יותר. כדי לחצות את הקיר, הדרמה חייבת להיות בוטה יותר, מקוטבת, גדולה מהחיים. כמובן שיש סוגים שונים של דרמה גם במסגרת התאטרון ועוד יותר בימינו כשיש טשטוש גבולות בין אמנויות הבמה השונות. עדיין, ההבדלים העקרוניים ביניהן נמצאים שם.

ייחודו המרכזי (לטעמי) של תאטרון הפלייבק - אם הוא עשוי נכון וטוב - הוא בכך שיש לנוכחים השפעה על מה שמתרחש לנגד עיניהם. עדיין, גם הקהל וגם השחקנים לא יכולים לעשות רק מה שמתחשק להם. יש שם דמות האמונה על אותו אקט מאזן - הבמאי של הקבוצה, שלטעמי צריך לקבל הגדרת תפקיד קצת שונה.

אכן, ברגע מסוים מתגבר אחד הסיפורים - בעיניי האדם על עצמו ובעיניי אחרים עליו. תמציות סיפורים כאלה ניתן למצוא לעתים על מצבות...

בברכה,

 

[משה גלזר]

מצבה מחודדת, זה אובליסק.

בכל רגע בחיים יש סיפור אחד המתגבר על סיפורים אחרים. בעיני האדםע ל עצמו ובעיני האחרים עליו.

לדוגמא.
כעת, כשאני כותב לך ואת עונה לי, במקום שנעבוד את שתכננו לעבוד, הסיפור הזה מתגבר על סיפורים אחרים המתקיימים במקביל
היכולת להיות מודע לסיפור, לראות אם יש סיבה להעצימו או לפרקו, סיבה לספרו לאחר או לנצור אותו כחוויה פנימית.
זאת היכולת שלהאדם המודע לעצמו.

יכולת מחודדת זאת צריכה להיות באדם, ולא במצבה שלאחרי מותו, אם היא נכתבה על ידו,ם אם היא נכתבת ע"י אחרים.

לגבי השאר , מאוחר יותר.
לקוח עצבני היושב מולי וצועק שלא חידדתי לו את שהביא, מחדד את המציאות שלי, ללכת לעבוד ולהפסיק לספר.

בברכה

 

[הגבירה מן האגם]

לקוח עצבני עם סכין זה לא טוב...

אני דווקא הברזתי מהדיון והלכתי לעבוד לטובת הסיפור סיפורים.
אז זה לא ממש נחשב

 

[שחרזדה האחת]

אני מסכימה עם עם זה שלכל אדם יש סיפור

זה רק לדעת להוציא אותו ולספר אותו..
ככל שאני מתבגרת אני רואה גם סיפורים היו בחיים שלי..
זכרונות הם הסיפורים שלי ,בכל אופן ויש הרבה מהם..

 

[הגבירה מן האגם]

עכשיו עולה שאלה חדשה

מדוע אם כן, יש אנשים החושבים שאין להם סיפור או שהסיפורים שלהם לא מעניינים את אף אחד?

 

[perhay]

שאלה שאלתית!

בגלל שהם משווים את עצמם עם אחרים שעשו דברים יוצאי דופן
ואז נראה להם שהחיים השגרתיים שלהם לא שווים להספר
או אם יסופרו, יגרמו לשעמום בצד המאזין.

 

[י מ י ת 2]

פרי, דעתי כדעתך, ואף על פי כן

מי שיש לו סיפור והסיפור תקוע בגרונו שיוציא אותו. וכאן אנחנו מגיעים לשלב האיך והוא הקובע. זוכרים את הסיפורים הקטנים של יוסל בירשטיין, מה קורה שם? שום דבר ועולם ומלואו. הקשיבו לסטנדפיסטים, על מה הם מספרים וקוצרים צחוקים ותשואות? הסוד בנקודה הנסתרת.

 

[משה גלזר]

הבאמת?

שאלה מסובכת להפליא?
אפשר להתחמק ממנה בנסיון לשאול מה זה באמת סיפור. לומר שהסיפור באמת הוא רק צורך אנושי והיכולת לספרו תמיד נגזרת מראייה צרה, או יכולת להצר את המציאות לתפיסת הסביבה.

הבאמת?
כואב לי להתעסק עם זה..
נוגע בהמון מקומות בהם אני שומע אנשים המפספסים בראייתם את עצמם, את היכולת לחיות חיים מלאים.

לא רואה אפשרות לעזור להם דרך אמירה. שיספרו סיפורים מחברים, מרפאים, שיראו את עצמם בכל... ש..

ברגע זה שאלתך למה הסיפורים של אנשים לא מעניינים, רק עושה אותי עצוב .
יוצרת לי טרנסדציה של מצבות אבנים בהם אנשים סוגרים את עצמם לספר על העבר, במקום ליצור הווה שאותו הקרובים להם באמת ירצו לזכור.


בברכה

 

[הגבירה מן האגם]

השאלה שלי הייתה

מדוע הם חושבים שהסיפורים שלהם לא מעניינים.

שזו שאלה אחרת מלמה הסיפורים שלהם לא מעניינים.

שלא נתחמק. כי זה בדיוק המקום בו נמצא תפקידו של מספר הסיפורים.

בברכה,

 

[משה גלזר]

פפפפפ.........

לא אוהב את המילה הם.
לא רואה קיום מופרד של הם ואני.

אן הם חושבים שסיפורם לא מעניין , כשאני בחברתם זה מוציא ממני סיפורים שיגרמו להם לחשוב אחרת.

זה יכול להיות מאפיין קבוצתי או אישי.

רואה את זה יותר במבוגרים, בחולים, באנשים מובסים...

 

[הגבירה מן האגם]

אתה כותב על הפתרון

אני שאלתי על השאלה - טרום מפגש, הם לבד, לא קשור אלי, לא נפגשנו.

בברכה,

 

[משה גלזר]

טרום מפגש, גם אין אני ואין הם.

זה לא שהם לא קיימים.

כשאני נוסע בלילה לבד בכביש, עדיין אני נוסע במהירות מותרת, בצד הנכון של הכביש,
כי אולי בכל רגע יגיעו ההם לצידי, מולי, מאחרי, וישהו איתי ברגע של סיפור מפגש של אורות בדרך.

הקשב שלי לא מתוכנן לפרטים, לא מגדיר מראש אם זאת תהיה משאית/ מכונית פרטית,/ אופנוע, -מהיר/ אטי.- מולי/ אחרי, - שיכור או נהג זהיר.
אני נמצא עם האי -סיפור להתנהג בו, במסגרת האני שלפני המפגש, אם ההם שאיתם אתנהג כשיגיעו.

נאני שלי לא מוגדר לפי ההם שאולי יגיעו , אולי לא, האני שלי מוגדר לקשב שלי למציאות.

בעולם המספרים
טרום מפגש עם האנשים שש להם סיפור מוטעה, שאין להם סיפור, שיש להם סיפור נפלא,.אני לא יכול להגדיר את האנשים.
אם אגדיר אותם לפני אני לא אהיה בקשב במפגש.

במשך המפגש,.
פעם הייתי מגדיר
היום אני משתדל שלא לראות את ההם והאני בכדי למתן את ההגדרה.
בכדי להיות בקשב נח,
אם זה תוך דיבור אם זה תווך שתיקה. בשניהם יש את הסיפור.

מניסיון, יותר קל לי לדבר מול אנשים שיש להם חוסר בסיפור,מאנשים שיש להם סיפור מוטעה.
הכי קל לי לספר, בחברת אנשים שמספרים טוב את עצמם, בראיה נוכחת המחברת את הסיפור הכללי של המקום להיותם בו, דרך סיפור שלא אומר אני או הם.

בברכה

 

[הגבירה מן האגם]

למספרי סיפורים

קל לספר למספרי סיפורים טובים.

אי אפשר לדעת מה הם יהיו האנשים, אף פעם.

 

[משה גלזר]

אבל מעניין לראות את הדרך שהם עושים.