חומר ומיכל
מצרפת קטע שכתבתי היום בעקבות השרשור על הצבא ובעקבות ההתלבטות שלי בנוגע להמשך דרכה של בתי במערכת החינוך.
אולי אפשר לצרף את זה גם לועדה הזו, שתיכנס בהם קצת רוח חדשה..
חומר ומיכל
אם אכין בצק ואניח אותו לתפוח בכלי קטן הוא יגלוש ויהרס. אם אמזוג מרק לצלחת שטוחה הוא ייזל לצדדים. לא אמזוג ליטר מים לכוס שמכילה רק רבע ליטר ולא אדרוש מהצהוב של הביצה להפוך לקצף.
לכל חומר יש לי במטבח מיכל שמתאים לו ושמאפשר לו להיות במיטבו. לחומרים הנוזליים, המוצקים, הדביקים, הקפואים והחמים. כי רבים החומרים ואף הולכים ומתרבים ואין לצפות שיסתדרו כולם באותם התנאים.
כשאני נכנסת לאחת מהחנויות לענייני מטבח/בישול אני מוקסמת מכמות המיכלים והכלים שמתחדשים כל הזמן כדי לאפשר לחומרים להיטיב את ביצועיהם ולמצות את הפוטנציאל הגלום בהם.
ומנגד, דלות המיכלים מול החומר האנושי.
חומר אנושי רב ומגוון לפחות כמו אצלי במטבח נדחס כולו ללא הבחנה לאותם המיכלים- אותו הגן, אותו בית הספר, אותם מבנים חברתיים כמו מוסד הנישואים ובסוף תחת אותה אבן מרובעת באותו בית הקברות.
במקרים הקיצוניים יש מיכלים אלטרנטיביים שאינם שונים באופן מהותי מהמיכלים המקוריים, אלא מעט יותר רחבים/פתוחים גבוהים/נמוכים.
אבל רוב החומר האנושי ממשיך להדחס לאותם מיכלים ומכיוון שזה לא באמת אפשרי אז הוא גולש, נוזל, מכתים ונכשל.
האבסורד הוא שלמרות שלא הייתי מאשימה את הבצק שתפח וגלש אלא מבינה את הטעות שלי, את החומר האנושי מאשימים כאשר הוא גולש ומנסים לחתוך אותו, לשנות אותו, בצורה מכנית או בצורה כימית והעיקר שאיכשהו ייכנס למיכל.
כמה מוזר שבחברה ובתקופה שהכל מתחדש בה וכל יום ממציאים עוד ועוד דברים שאף אחד כבר לא צריך, ששפע הוא שם המשחק ומכל דבר יש אלפי סוגים, דווקא במיכלים הכי חשובים כלום לא משתנה. אותם מיכלים נשארים על כנם מאות של שנים. מאות! השינויים הם קוסמטיים בלבד ואינם מייצרים שום דבר חדש.
גם כשלון המיכלים להחזיק את החומר לא משפיע. אחוזי גירושין גבוהים, ילדים שמתלוננים 12 שנה על בית הספר וממשיכים ללכת אליו, מדינות שנלחמות זו בזו.
האם ייתכן שמי שנדחס וגודל לתוך המיכלים הללו בכלל אינו מסוגל לדמיין מיכלים אחרים? או שלדמיין אפשר אבל אחרי שנקצצת ושונית כדי להתאים למיכל, כבר אין בך את הצורך העמוק למצוא את המיכל שבו תוכל לשגשג באמת?
ואיך ייראה המיכל הזה? שלך, של ילדיך? האם תוכלו לעצור לרגע ולדמיין אותו?
מצרפת קטע שכתבתי היום בעקבות השרשור על הצבא ובעקבות ההתלבטות שלי בנוגע להמשך דרכה של בתי במערכת החינוך.
אולי אפשר לצרף את זה גם לועדה הזו, שתיכנס בהם קצת רוח חדשה..
חומר ומיכל
אם אכין בצק ואניח אותו לתפוח בכלי קטן הוא יגלוש ויהרס. אם אמזוג מרק לצלחת שטוחה הוא ייזל לצדדים. לא אמזוג ליטר מים לכוס שמכילה רק רבע ליטר ולא אדרוש מהצהוב של הביצה להפוך לקצף.
לכל חומר יש לי במטבח מיכל שמתאים לו ושמאפשר לו להיות במיטבו. לחומרים הנוזליים, המוצקים, הדביקים, הקפואים והחמים. כי רבים החומרים ואף הולכים ומתרבים ואין לצפות שיסתדרו כולם באותם התנאים.
כשאני נכנסת לאחת מהחנויות לענייני מטבח/בישול אני מוקסמת מכמות המיכלים והכלים שמתחדשים כל הזמן כדי לאפשר לחומרים להיטיב את ביצועיהם ולמצות את הפוטנציאל הגלום בהם.
ומנגד, דלות המיכלים מול החומר האנושי.
חומר אנושי רב ומגוון לפחות כמו אצלי במטבח נדחס כולו ללא הבחנה לאותם המיכלים- אותו הגן, אותו בית הספר, אותם מבנים חברתיים כמו מוסד הנישואים ובסוף תחת אותה אבן מרובעת באותו בית הקברות.
במקרים הקיצוניים יש מיכלים אלטרנטיביים שאינם שונים באופן מהותי מהמיכלים המקוריים, אלא מעט יותר רחבים/פתוחים גבוהים/נמוכים.
אבל רוב החומר האנושי ממשיך להדחס לאותם מיכלים ומכיוון שזה לא באמת אפשרי אז הוא גולש, נוזל, מכתים ונכשל.
האבסורד הוא שלמרות שלא הייתי מאשימה את הבצק שתפח וגלש אלא מבינה את הטעות שלי, את החומר האנושי מאשימים כאשר הוא גולש ומנסים לחתוך אותו, לשנות אותו, בצורה מכנית או בצורה כימית והעיקר שאיכשהו ייכנס למיכל.
כמה מוזר שבחברה ובתקופה שהכל מתחדש בה וכל יום ממציאים עוד ועוד דברים שאף אחד כבר לא צריך, ששפע הוא שם המשחק ומכל דבר יש אלפי סוגים, דווקא במיכלים הכי חשובים כלום לא משתנה. אותם מיכלים נשארים על כנם מאות של שנים. מאות! השינויים הם קוסמטיים בלבד ואינם מייצרים שום דבר חדש.
גם כשלון המיכלים להחזיק את החומר לא משפיע. אחוזי גירושין גבוהים, ילדים שמתלוננים 12 שנה על בית הספר וממשיכים ללכת אליו, מדינות שנלחמות זו בזו.
האם ייתכן שמי שנדחס וגודל לתוך המיכלים הללו בכלל אינו מסוגל לדמיין מיכלים אחרים? או שלדמיין אפשר אבל אחרי שנקצצת ושונית כדי להתאים למיכל, כבר אין בך את הצורך העמוק למצוא את המיכל שבו תוכל לשגשג באמת?
ואיך ייראה המיכל הזה? שלך, של ילדיך? האם תוכלו לעצור לרגע ולדמיין אותו?
