עכשיו זה רשמי - התמכרתי../images/Emo70.gif
יש לי 3 בלוגים בתחומים שונים והעיסוק בכתיבה הפך לעיסוק מרכזי בחיי ולא נראה שזה הולך לדעוך בקרוב. להיפך, נראה לי שזה בדרך להתגבר עם הפסקות הרפיה פה ושם. נהיה לי קצת יותר קל לכתוב, לוקח לי קצת פחות זמן. אני לא מייחסת את זה לאינטרנט בכלל, אלא ל"אינסטינקט הסופר" שפעם היה לי. היו לי פה כל מיני ויכוחים עם אנשים על אמיתיות ואשליתיות באינטרנט. קשה לי עם זה שאנשים אומרים כמה המילים מוגבלות וחסרות ממשות, כי אני מרגישה הרבה יותר חיה במילים. וזה לא פגם וזה לא נובע מאיזו בעיה נפשית או חסכים בחיים (יש לי בעיות אבל זה לא קשור לעניין, זה לא נובע מהן), זה נובע ממי שאני, אם הייתי מתפתחת באופן נורמלי, בין המקצועות הכי טבעיים לי היו מקצועות מתחום הכתיבה. הנטיה שלי לזה היתה ברורה מאד בילדות. התחומים האלה לא באים בחשבון היום מכל מיני סיבות, אבל אני מרגישה שככל שאני כותבת, אני משתחררת יותר וכותבת עוד יותר. זו ממש תחושה של משהו בפנים, איזה סכר שמתחיל לאט לאט להסדק, וככל שאני כותבת יותר, הסדק מתרחב יותר (לאט לאט) והזרם גובר. זה נותן לי הרבה פורקן. דווקא התחומים הלא אישיים, לכאורה, של אקטואליה וסומו נותנים לי יותר פורקן, אני מרגישה הקלה קטנה כזו אחרי כמה שבועות של כתיבה. כי זה לא בדיוק פרץ רגשות שמחפש לו פורקן, אלא עומס גדול של תכנים שלא היה לי איך לתת להם ביטוי. זה לא הוגן שאנשים מתייחסים לזה כאל משהו לא הכי ממשי, משהו וירטואלי וכיו"ב. אנשים צריכים להבין שיש אנשים שזו דרכם בחיים, שהכתיבה והמילים משמשות להם כדרך ביטוי מרכזית באופן טבעי, ושהדמות שהם מקרינים בלי הצד של הכתיבה היא דמות חלקית ביותר ולא נכונה, שהם לא "אמיתיים" יותר פיזית, שההתבטאות במילים, בכתב, היא דרך הביטוי העצמי הכי חזקה, אמיתית ונכונה שלהם והיא חלק מרכזי ממי שהם. זה לא הוגן שמבטלים אנשים כאלה בטענה שמרכז ישותם הוא משהו בדוי, דמיוני, לא ממשי, לא אמיתי, וירטואלי. זה רק גורם לי להרגיש עוד יותר כמה החברה הנורמלית מדכאת כל דבר שהוא קצת שונה.
