א-ל-ו-ל
נסעתי פעם במכוניתי, ונאלצתי לעבור דרך סמטה צרה. תוך כדי נסיעה מהירה, ממש נס - ברגע האחרון הצלחתי לעצור את רכבי ליד חבורת פרחחים שעמדו ושוחחו באמצע הסמטה וחסמו דרכי - בגופם. קול חריקת הבלמים, והעובדה שכמעט נדרסו על ידי, לא החרידו אותם. הם פטפטו בשלהם. צפרתי עוד ועוד, והם בשאננותם, חשבתי ברוגזי - הכיצד? הרי כמעט נדרסו ממש. ועתה הם שומעים את צפירותיי, ואף על פי כן? לבסוף נעתר אחד מהם להקדיש תשומת לב לנוכחותי ולצפירותיי, פנה אלי ואמר בביטול: "טוב, די, שמענו, שמענו!" חמתי עלתה בי, הנשמע כדבר הזה? אדם עומד בפני אפשרות של מוות, ניצל בנס, שומע צפירות שנועדו להזיזו ממקומו לבל יידרס - והוא עוד מגיב: "שמעתי, שמעתי..." ...מיד עלה בי הרהור שני - וכי אני טוב מהם, במה שונה התנהגותי מהתנהגותם? עומד אני בראש השנה, ביום הדין בו נחרץ גורלי - שומע אני את צפירות השופר הנועדות להזיז אותי ממקומיף ממעמדי, ממצבי - לקום, לזוז, לפעול, לשנות ולרדת מהדרך בה אני עומד ומסתכן. מאה תקיעות - צפירות אזהרה אני שומע, ומה תגובתי במשך כל השנה שאחריה? לא כלום! שמעתי, שמעתי את התקיעות. אפשר שאדון אחר התפילה איך היה התוקע, והאם התקיעות יצאו מוצלחות, ואמשיך ואעמוד באותה סימטה צרה כל השנה לפטפט על דא ועל הא, ולא לחוש בסכנה, ל לזוז מהדרך, לא להינצל... ואולי...כן, אולי השנה אקשיב יותר לקולות השופר, לצפירות האזהרה, ו...אזוז מאותה סימטה צרה ואתקדם הלאה!
