טווינקל גאוני
הוא הצמיחה של אחרי, הוא כל התהליך שהיא עברה וכל הפירוק וכל ההתבוססות וכל הכאב שהיא חוותה למטה, וההתחלה של ההבנה של לאן אפשר לצמוח, ואיך עוד אפשר להסתכל על הכל, ואיך היא יכולה לראות את עצמה, וטווינקל הוא השיא של זה, הנקודה הקטנה הזאת שהיא מבינה שהיא פה, ושהיא יכולה, והיופי בו זה שהוא לא קליימקס - הוא לא שיא גדול ובומבסטי עם קרישנדואים. הוא באמת נקודה קטנה והוא באמת מצליח לקחת את כל העוצמות המטורפות של האלבום החזק הזה, המפיל הזה, ומתוכם להביא משהו קטן ושברירי ועדיין כזה ששואב מכל מה שהיה לפניו, ומחזיק אותך.