תקציר
סיילס בן ה־12 מתעורר באמצע הלילה ומגלה ששלושה פרשים לקחו איתם את אבא שלו. סיילס המבוהל נשאר לגמרי לבדו, והחבר היחיד שאיתו, מִיטֶנווּל, הוא רוח רפאים... כשפוני לבן מופיע בדלת למוחֶֶָרת, סיילס מחליט באומץ לעזוב את ביתו ולצאת למסע מסוכן כדי להציל את אבא שלו. הוא יצטרך להיכנס אל היער, לחצות ביצות טובעניות ולדלג מעל צוקים אדירים. איך יֵדע על מי לסמוך ובמי לבטוח לאורך הדרך? ומה מחכה לו בסופה?ר"ג' פלאסיו, מחברת רב־המכר העולמי פלא וספרי ההמשך שלו, טווה סיפור התבגרות מצמרר אך יפה להפליא על כוחן של האהבה, החברוּת ומסירות הנפש. היא מציבה את גיבורו מול פחדיו הגדולים ביותר, מול סודות מטלטלים מהעבר ומול מסתוריות החיים והמוות, שאינם נפרדים באמת. זהו אחד מאותם ספרים נדירים שיסחפו קוראים בכל הגילים ויישארו חרותים בליבם.
פוני הפך לרב־מכר של הניו יורק טיימס מייד עם צאתו לאור, ונבחר לאחד מספרי הילדים הטובים של השנה על ידי הוול סטריט ג'ורנל, שהגדיר אותו במילה אחת: "שְׁלֵמוּת".
מהעיתון "בּוֹנוִויל קוּרִיֶיר", 27 באפריל, 1858:
ילד בן עשר, תושב כפר סמוך לבונוויל, עבר ליד עץ אלון גדול בדרך לביתו בעת שפרצה סופה עזה. רק רגעים אחדים תפס הילד מחסֶה תחת העץ, והנה הִכה בצמרתו ברק, הילד צנח לקרקע ללא רוח חיים כפי הנראה, ובגדיו נשרפו כליל. אך המזל האיר לו פנים, ואביו, שהיה עד לאירוע, גילה תושייה ותבונה והצליח להחיותו בעזרת מפוח. הילד נותר ללא פגע, אך ההתנסות הזאת טבעה בו חותם אחד משונה — צורת העץ נרשמה בגבו! ה"דאגֵרוֹטיפּ במכת ברק" הזה הוא אחד מכמה מקרים שתועדו בשנים האחרונות: עוד קוריוז מופלא של המדע.
1
ההיתקלות שלי עם הברק היא שעוררה באבא את ההשראה לשקוע במדעי הצילום, וככה כל העניין הזה התחיל.
תמיד היתה באבא סקרנות טבעית לגבי צילום, כי הוא בא מסקוטלנד ושם האומנויות האלה משגשגות. הוא התעסק זמן־מה בדאגֵרוֹטיפּים אחרי שהתיישב באוהיו, אזור משופע במעיינות מלוחים טבעיים (שמהם מפיקים את החומר בְּרוֹם, רכיב חיוני בתהליך הפיתוח). אבל דאגרוטיפים היו מיזם יקר שניתן להפיק ממנו רק רווחים מועטים, ולאבא לא היו האמצעים לעסוק בו. לאנשים אין כסף לזיכרונות עדינים, אמר. לכן נעשה יצרן מגפיים. אנשים תמיד צריכים מגפיים, אמר. אבא התמחה במגפי וולינגטון עד הברך, עשויים מעור, והוסיף תא סודי בעקב שאפשר לאחסן בו טבק או אולר כיס. הלקוחות היו להוטים מאוד אחרי התוספת הנוחה הזאת, לכן התפרנסנו יפה מהזמנות המגפיים. אבא עבד בצריף שליד האסם, ופעם בחודש נסע לבונוויל בעגלה מלאה מגפיים שהיתה רתומה לפֶּרֶד שלנו, ששמו היה פֶּרֶד.
אבל אחרי שהברק הטביע בגבי את צורת עץ האלון, אבא ניסה שוב להפנות את תשומת לבו למדע הצילום. הוא סבר שהדימוי נרשם בעורי בגלל אותן תגובות כימיות הפועלות בצילום. גוף האדם, אמר לי בזמן שעירבב לנגד עיניי חומרים כימיים שהדיפו ריח ביצים סרוחות וחומץ תפוחים, הוא כלי שמלא באותם חומרים מסתוריים ופועל על פי אותם חוקים פיזיקליים כמו כל דבר אחר בעולם. אם אפשר לשַמר דימוי באמצעות פעולת האור על הגוף שלך, אפשר לשמר אותו באמצעות אותה פעולה גם על גבי נייר. לכן לא התעניין עוד בדאגרוטיפים, אלא בתהליך חדש של צילום שבו משַקעים נייר בתמיסת ברזל ומלח, ובאמצעות אור השמש מעבירים אליו דימוי מנגטיב עשוי זכוכית.
להמשך קריאה https://www.e-vrit.co.il/Product/31238/פוני
