עדיין יותר מדי ארוך- אז בשני חלקים
הבוקר התחיל בצורה כה גרועה. השעון המעורר צלצל- הפסקתי אותו במהלומה חזקה. כעת, במקום לחזור לישון הייתי עסוק בחבישת כף ידי המדממת. שעון ארור. לפתע פילח את בית החזה שלי כאב חד שכמותו לא חשתי בעבר. הרגשתי חנוק וחסר כל יכולת לעזור לעצמי. התקף לב חשבתי לעצמי. נותרו לי שניות ספורות לפני שאאבד את הכרתי. בכל שנותיי כרופא לא חשבתי שהדבר יקרה לי. אורח חיי היה בריא לחלוטין פרט להתמכרות אחת- העישון. בניסיון נואש הושטתי את ידי אל לחצן המצוקה. מזכירה צעירה ענתה לי, כנראה שמעה רק את אנחתי כשאיבדתי את ההכרה... לפתע נעלם הכאב. חוסר האונים והתשישות נעלמו כשם שבאו. הרגשתי חופשי לחלוטין כאשר גיליתי... אני מת! לא תיארתי לעצמי את ההרגשה המופלאה. כל הדברים להם ציפיתי- מנהרה או אור לבן בוהק לא היו. היה רק חופש. חופש מסוג שונה, שלא הכרתי. הרגשת קלילות פשטה בגופי והרגשתי מאושר עד שהכו בי העובדות בחזקה. מה יהיה על משפחתי? על ילדיי? נכדיי? חשתי דקירות. ההרגשה הייתה לי זרה אך עם זאת מוכרת להחריד. התרגלתי במהירות כה רבה להרגשת החופש המוחלטת. חשתי כבתוך מערבולת- נשאב כמו לחור שחור ללא מוצא חוזר אל המוכר שבדקות הספורות שביליתי מחוצה לו הפך לזר ומנוכר. אדם גהר מעליי, פניו היו כהים והוא דמה במקצת לגמל - הפרמדיק! הם הגיעו! האמבולנס כאן, חשבתי. ניסיתי לדבר אך כאשר פתחתי את פי דחף אליו הגמל צינור. איבדתי את הכרתי בשנית. שוב הרגשת המערבולת... רעד ומערבולת... אז ככה מרגיש אדם השוכב על אלונקת בית חולים... לא פלא ששיעורי התמותה כה גבוהים. ניסיתי לעצום את עיניי אך הסקרנות גברה עליי. הייתי חייב לראות מה קורה מסביבי. הבטתי לצדדים. האדם היחיד שהיה בסביבתי היה אותו גמל. לא אשתי, לא ילדיי או נכדיי... רק גמל. התאכזבתי. עברה חצי שעה לערך והרעד נמשך. עדיין נוסעים במסדרון המפותל. מתי יגיע הסוף? מתי אוכל לנוח? לראשונה היום פציתי פה. "מי אתה?" הגמל לא ענה "מדוע אינך עונה לי?" אין קול ואין עונה..."האם אני בבית חולים?" נראה כי הגמל רצה לענות לי אך בכל זאת לא פצה פה. עד מהרה גיליתי לבד לאן הוביל אותי הגמל. לאחר מסע של כמעט שעה שבמהלכו איבדתי את הכרתי ושבתי אליה מספר פעמים הגענו, אני והגמל, לחדר. החדר היה חשוך לחלוטין והיה דומה כי לא הייתה בו נפש חיה פרט לגמל- שעד כה נחשב בעיניי לפרמדיק שהציל את חיי- ולי. כשנדלקו האורות הבנתי שמחשבתי הראשונית הייתה מוטעית. לא הייתי לבד בחדר. מולי עמד איש מבוגר. פרצופו לא היה מוכר לי. הוא הדאיג אותי. לפתע חיוך עלה על פניו המקומטים והוא פתח בדברים "שלום. אני דוקטור פרילבם- קרדיולוג מומחה. ואתה?" "אני שלומי הנדריל, אני רופא בבית החולים איכילוב... מתמחה ב-..." הרופא לא נשאר להקשיב לדבריי, כיבה את האור ועזב את החדר. הרגשת חוסר ודאות מוזרה פשטה בי כששכבתי בלא זיע במיטתי הצרה. שמעתי חריקת דלת... "דר' פרילבם?" זרקתי אל החשיכה. ענה לי מבטא רוסי כבד "לא פרילבם! גוּלְשַה!" האורות נדלקו ולמולי עמד אדם מבוגר ממוצא רוסי, לבוש כחול שנראה עייף והחזיק בידו דלי מים ומגב. הוא נראה כמו מנקה פשוט אך במהרה התברר לי שבניגוד לרוב הפעמים- הפעם הרושם הראשוני שלי היה מוטעה... גולשה לא היה מנקה פשוט... מסתבר, שלמרות חזותו ששידרה אליי בורות וחוסר השכלה משווע היה אדם משכיל למדי. הוא התיישב על כיסא לצד מיטתי ופתח בלחיצת יד חמה- לחצתי את ידו מלאת היבלות. משהו בהופעתו החיצונית, למרות שלא הייתה מסודרת או מושכת בכל דרך שהיא, עורר בי יראת כבוד כלפיו. כשפתחנו בשיחה על בני משפחותינו, חברינו, עבודה, עסקים, כלכלה, רפואה ועוד נושאים רבים ומגוונים התבררה לי בינתו של גולשה. הוא סיפר לי על חייו כמנקה לאחר שעלה מרוסיה עם אישתו,דוּלְשַה, וששת ילדיו הקטנים, על המעבר מרופא מצליח בבית חולים גדול ברוסיה למנקה פשוט וחסר חשיבות בבית חולים קטן בישראל, ועל החיים בכלל. ידידות עמוקה נרקמה בינינו בזמן שהותי בבית החולים כביכול. מידי יום בשעה שבע וארבעים לערך, כשהיה מסיים לנקות את קומת המרתף של בית החולים, היה נכנס גולשה לחדרי כשבידיו עיתונים או ספרים בשבילי בכדי שאוכל להישאר מעודכן במה שקורה בעולם. לפני שהלכתי לישון או לקרוא היינו מדברים. למרות ששיחותינו היו תכופות וממושכות, בכל יום מצאנו נושאי שיחה חדשים ותחומי עניין חדשים- משותפים לשנינו. שיחותיי התכופות עם גולשה הצליחו להשכיח ממני במידה מסוימת את הגעגועים למשפחתי. שהיתי בבית החולים כביכול כשלושה חודשים. בוקר אחד נכנס דר' פרילבם לחדרי ואמר "הכן את עצמך. אחה"צ תיכנס לחדר הניתוח."
