שלום לך
בתור התחלה אני דווקא הייתי רוצה להציע לך לקרוא בפורום הזה לעיתים קרובות יותר
למה?
כי גם אני לסבית, חיה בזוגיות לסבית כבר שמונה שנים, וגם אצלנו היה קושי גדול בקבלה של הזוגיות שלנו.. בשנים הראשונות ממש החרימו אותי לגמרי וזה הגיע ללא מעט ריבים איתם.
אז אם יש משהו שלמדתי עם השנים, זה שלפעמים הורים לא אוהבים את בני הזוג של ילדם. זה יכול להיות בגלל עניין של נטיה מינית, אבל הפורום הזה מוכיח שזה יכול להיות משלל סיבות נוספות הנעוצות לפעמים בהורה, לפעמים ביחסים עם ילדו, לפעמים בילד, לפעמים בכלה, לפעמים בחוסר התאמה בתפיסות עולם ועוד ועוד ועוד'... בעיני יש בזה משהו מנחם, לדעת שזה לא אישי... ובמקרה שלך/שלי, על אחת כמה וכמה, לדעת שזה באמת לא אישי.
אצלנו אגב זה השתנה, בשנים האחרונות דברים השתנו לשמחתנו

אם יש בזה טיפת נחמה ותקווה, דיינו
לגבי המצב שתיארת,
לדעתי הבעיה האמיתית שלכן היא כלכלית. אני חושבת שהורים שמתערבים מידי ושדוחפים את האף ומעדיפים ילד זה או אחר ובני זוג כאלו או אחרים יש בכל זוגיות, אבל ההבדל בין הזוגות הוא לדעת לשים גבולות. זה אומר שני דברים: אחד, שזוגתך, הבת שלהם, היא זו שצריכה לשים את הגבול, מה מקובל עליה ומה לא. היא לא יכולה להכריח אותם לאהוב אותך ולהתייחס אליך כביתם האהובה, אבל היא כן יכולה לצפות מהם להתנהג באופן מכובד כלפיך ולא לקבל התנהגות אחרת.
השני הוא האספקט הכלכלי. אתן חייבות להיות עצמאיות כלכלית. אתן חיות בדירה שאם אני מבינה נכון אתן לא משלמות עליה שכר דירה, זה לבד עזרה כלכלית משמעותית. אם השאלה היא האם להיות תלויים כלכלית בהוריה המתערבים והשליליים או לעבוד יותר ולחשבן כל הוצאה, אז לדעתי, באופן אישי, עדיף להתקמצן והעיקר לא להיות בעמדת תלות מולם. זה לא אומר שאתן חייבות לוותר על המגורים בדירה, אני מבינה שיש הסכמה שזו הדירה שלה ולא של הוריה. אבל זה כן אומר לוותר על כל עזרה אחרת שלהם, כולל לקחת עזרה בתשלום לטיפול בילדה ולא לתת להם להיכנס לבית כאילו היה זה ביתם. תצאי לחיים מתוך נקודת הנחה שאין, הם פשוט לא קיימים כאופציה לעזרה כלכלית, ולכן את לא יכולה להיעזר בהם. איך פותרים את זה זוגות אחרים שאצלם ההורים לא יכולים לעזור בכלל? זו צריכה להיות גם הדרך שלכם.
לדעתי, זה שאתן תלויות בהורים בשלב מתקדם בחיים גורם להם להרגיש שהם חייבים להיות מעורבים ולחדור לכם לחיים. אני בטוחה שאת לא רואה את זה כך, אבל יתכן שהם חיים במנטליות אחרת ומבחינתם זו הדרך שלהם להראות דאגה ואיכפתיות (מה שאת מחשיבה כחוסר יכולת להראות אהבה, יש אנשים שבאים מתרבות משפחתית אחרת וכך זה אצלם, אני בהחלט מכירה אנשים כאלו). אני גם חושבת שאת צריכה להתייחס אליהם כמו שאת מצפה שיתייחסו אליך- אם את מצפה שלא יכנסו לך לחיים, אל תכנסי להם לחיים- מה איכפת לך אם הם חוסכים על עצמם? מה זה משנה לך? אם הם חושבים שנכון להם לנסוע באוטובוס, זה לא קשור אליך, הם עושים את השיקולים שלהם לגבי החיים שלהם, תכבדי את זה כמו שהם צריכים לכבד את ההחלטות שלך לגבי חייך. מה שאת משקפת פה זה ששני הצדדים מאד ביקורתיים אחד לשני ואולי מעורבים מידי, תשחררו, תתפסו קצת מרחק, אל תעזרו בהם כל כך הרבה וגם אל תתעסקו בהם, תחליטו, את וזוגתך, על תדירות מסוימת של מפגשים (נניח לקפוץ אליהם פעם בשבועיים לשלוש שעות בסופ"ש ושתי שיחות טלפון בשבוע) וזהו, תנהיגו מסגרת מפגשים מסודרת וזהו, אל תתעסקו יותר אלו באלו.
אני לא יודעת אם אי פעם הם יראו בך אם הנכדה שלהם.. תתנחמי בזה שהאימוץ הוא חוקי ומוסדר, כך שהם לעולם לא יוכלו לקחת לך את הזכות הזו. מצד שני, הם לעד ישארו סבא וסבתא של הילדה, כמו שהם יצטרכו עם הזמן ללמוד לחיות איתך, ככה את תצטרכי עם הזמן ללמוד לקבל אותם כמו שהם, ברגע ששני הצדדים מבינים שזה מה יש ואי אפשר לשנות, אז מנסים להוציא את הטוב ולא לנסות להילחם. ככל שזוגתך תהיה ברורה יותר בנקודה הזו, גם איתך וגם איתם, זה יתרום לתהליך.