חדשה ישנה
אז כתבתי מסר למנהלים והחלטתי לרשום גם פה..לא יודעת אם זה הצורך לפרוק או שפשוט הצורך להיות שייכת גם.
נכנסתי לפה פעם ראשונה בגיל 15 16 במצב רע מאוד(כיום אני בת 20), רק קראתי בכלל לא הגבתי. דיכאון, חרדה ומשם התפתחה הפרעת אכילה. אני חושבת שאני זוכרת פה רק את המנהלים..אולי כינוי אחד או שנים מוכרים לי פה..מפה לשם התחלתי להגיב והמליצו לי לעבור טיפול ושזה לא עסק. וכך היה - התגובות, לקרוא מה אנשים אחרים כותבים הכל ביחד דרבן אותי לבקש עזרה. דיברתי עם ההורים, כבר הייתי על סף לקחת כדורים ושלחו אותי לפסיכולוגית שהצילה אותי. כמובן שזאת הייתה עבודה עצמית מאוד חזקה שלי ועדיין התמיכה מהמשפחה והחברים הצילה אותי. הכל התחיל מפה!
היום אני לא מקיאה, ללא בולמוסים מטורפים, ללא כדורים ובן אדם אחר לגמרי. החברות שלי לא מזהות אותי, אני אפילו נראית אחרת.
ולפתע, אחרי יותר משנתיים ללא הקאות, היה משבר והג'יני יצא. בולמוס מטורף והקאות ונבהלתי כל כך..מאיפה זה בא פתאום?! איך זה קרה?! אבל התמודדתי עם זה וזה לא חזר..
ובכלל אני עוברת תקופה לא פשוטה עם עצמי ולא הבנתי למה אני מרגישה צורך כה חזק לחזור לפה.
ואז נפל האסימון. זה לא הבולמוס, זאת לא ההקאה\אנורקסיה\השמנה\הרעבה זה הכל שם לאותו דבר.
זה הפרפקציוניזם המטורף. זאת השנאה העצמית שאני לא מבינה מאיפה היא באה. זה הדיכאון. זה להיות קשה עם עצמך וכתוצאה מכך כל כך קשה עם אחרים...
אז כן אני לא מקיאה תודה לאלל ואני כבר לא בסרט הרע הזה..אבל העבודה העצמית לא נגרמת אם חשבתי לרגע שכן.
ובנימה אופטימית אני אסיים בתודה. תודה שהפורום הזה קיים בכלל..תודה לכן שאתן מדהימות אחת אחת למרות שאני לא מכירה אתכן אחת אחת...
תודה למנהלות הפורום שפה כבר המון זמן.
מאחלת לעצמי ולכן שנה טובה. שנה של פרגון ואהבה עצמית.
אז כתבתי מסר למנהלים והחלטתי לרשום גם פה..לא יודעת אם זה הצורך לפרוק או שפשוט הצורך להיות שייכת גם.
נכנסתי לפה פעם ראשונה בגיל 15 16 במצב רע מאוד(כיום אני בת 20), רק קראתי בכלל לא הגבתי. דיכאון, חרדה ומשם התפתחה הפרעת אכילה. אני חושבת שאני זוכרת פה רק את המנהלים..אולי כינוי אחד או שנים מוכרים לי פה..מפה לשם התחלתי להגיב והמליצו לי לעבור טיפול ושזה לא עסק. וכך היה - התגובות, לקרוא מה אנשים אחרים כותבים הכל ביחד דרבן אותי לבקש עזרה. דיברתי עם ההורים, כבר הייתי על סף לקחת כדורים ושלחו אותי לפסיכולוגית שהצילה אותי. כמובן שזאת הייתה עבודה עצמית מאוד חזקה שלי ועדיין התמיכה מהמשפחה והחברים הצילה אותי. הכל התחיל מפה!
היום אני לא מקיאה, ללא בולמוסים מטורפים, ללא כדורים ובן אדם אחר לגמרי. החברות שלי לא מזהות אותי, אני אפילו נראית אחרת.
ולפתע, אחרי יותר משנתיים ללא הקאות, היה משבר והג'יני יצא. בולמוס מטורף והקאות ונבהלתי כל כך..מאיפה זה בא פתאום?! איך זה קרה?! אבל התמודדתי עם זה וזה לא חזר..
ובכלל אני עוברת תקופה לא פשוטה עם עצמי ולא הבנתי למה אני מרגישה צורך כה חזק לחזור לפה.
ואז נפל האסימון. זה לא הבולמוס, זאת לא ההקאה\אנורקסיה\השמנה\הרעבה זה הכל שם לאותו דבר.
זה הפרפקציוניזם המטורף. זאת השנאה העצמית שאני לא מבינה מאיפה היא באה. זה הדיכאון. זה להיות קשה עם עצמך וכתוצאה מכך כל כך קשה עם אחרים...
אז כן אני לא מקיאה תודה לאלל ואני כבר לא בסרט הרע הזה..אבל העבודה העצמית לא נגרמת אם חשבתי לרגע שכן.
ובנימה אופטימית אני אסיים בתודה. תודה שהפורום הזה קיים בכלל..תודה לכן שאתן מדהימות אחת אחת למרות שאני לא מכירה אתכן אחת אחת...
תודה למנהלות הפורום שפה כבר המון זמן.
מאחלת לעצמי ולכן שנה טובה. שנה של פרגון ואהבה עצמית.
