חדשה בתחום
אני בת 40 אם חד הורית לנער מדהים בן 12.5 ( טפו , טפו - ליתר בטחון ) . לא מצאתי עדיין את הזוגיות המתאימה לי אבל אני אמא מדהימה , אם יורשה לי לומר . לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה להביא עוד ילד , אך החלטתי שהפעם בניגוד לפעם הקודמת אהיה מתוכננת יותר ופניתי ללימודים שמבטיחים לי עתיד מקצועי טוב יותר . הרגשתי שאני צריכה להיכנס להריון אבל חשבתי שיש לי כל הזמן שצריך . לפני חצי שנה התחילו כאבים חזקים בזמן מחזור - הרופאים לא הבינו מה זה . התקפים עם חום מאוד גבוה - אני לא מסוגלת לאכול , לדבר , לתפקד במשך יומיים בכל פעם . רק החודש גניקולוג מומחה אמר לי שככל הנראה מדובר באנדומטריוזיס וייתכן שאזדקק ללפרוסקופיה בגלל עוצמת הכאבים . בנתיים , קיבלתי נרות וולטרן ואני מרגישה סוף סוף הקלה כלשהי בכאב. אבל לא זה מה שרציתי לומר לכן - אני פשוט יושבת פה ובוכה ומרגישה הכי לבד שאפשר .אני כבר בגיל שבו הרופאים פחות מתחשבים ברצון שלי להיות אם . חברות שלי אומרות משפטים שהכי מכאיבים כמו : " לפחות יש לך ילד אחד " . ואני לא מוכנה לוותר על החלום שלי עדיין . אף אחד לא ממש מבין אותי שכן אני תמיד חיה לפי האמונה שלי - מאוד עצמאית , לא מתוך אג'נדה ספציפית , אלא יותר חיה כמו שאני מאמינה . אני מתכוונת לנסות להיכנס להריון עכשיו ומקווה שאצליח . אני עושה זאת בדרך של הזרעה .אנשים מצפים שאוותר וזו לא הדרך שלי . כשחלמתי איך החיים שלי ייראו - לא דמיינתי להיות אם חד הורית ולתכנן הזרעה לילד נוסף . מצד שני , גם לא חלמתי להגיע לכל ההשגים שלי - כמו איכות הקשר שיצרתי עם הבן שלי , המקצוע שלי , הלימודים והאנשים שאוהבים אותי ונמצאים כאן בשבילי . המצחיק הוא שההריון הראשון היה לא מתוכנן ולמרות שכולם היו נגד - היה הדבר הכי נכון עבורי מהרגע הראשון . אני עצובה שחיכיתי ועכשיו אולי הסתבכתי אבל אני מקווה שאצליח ובנתיים אמשיך גם בבדיקות , למרות שכבר ברור מה יש לי . אני כותבת כאן לכן - הותיקות ממני בתחום בתקווה לקבל כמו גם לתת תמיכה ועידוד . אני אמנם כואבת כעת - פיזית ונפשית - אבל מאוד מאמינה בכוחה של חשיבה חיובית ואת זה לא יוכלו לקחת מאיתנו . להתראות בנתיים , ליה
אני בת 40 אם חד הורית לנער מדהים בן 12.5 ( טפו , טפו - ליתר בטחון ) . לא מצאתי עדיין את הזוגיות המתאימה לי אבל אני אמא מדהימה , אם יורשה לי לומר . לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה להביא עוד ילד , אך החלטתי שהפעם בניגוד לפעם הקודמת אהיה מתוכננת יותר ופניתי ללימודים שמבטיחים לי עתיד מקצועי טוב יותר . הרגשתי שאני צריכה להיכנס להריון אבל חשבתי שיש לי כל הזמן שצריך . לפני חצי שנה התחילו כאבים חזקים בזמן מחזור - הרופאים לא הבינו מה זה . התקפים עם חום מאוד גבוה - אני לא מסוגלת לאכול , לדבר , לתפקד במשך יומיים בכל פעם . רק החודש גניקולוג מומחה אמר לי שככל הנראה מדובר באנדומטריוזיס וייתכן שאזדקק ללפרוסקופיה בגלל עוצמת הכאבים . בנתיים , קיבלתי נרות וולטרן ואני מרגישה סוף סוף הקלה כלשהי בכאב. אבל לא זה מה שרציתי לומר לכן - אני פשוט יושבת פה ובוכה ומרגישה הכי לבד שאפשר .אני כבר בגיל שבו הרופאים פחות מתחשבים ברצון שלי להיות אם . חברות שלי אומרות משפטים שהכי מכאיבים כמו : " לפחות יש לך ילד אחד " . ואני לא מוכנה לוותר על החלום שלי עדיין . אף אחד לא ממש מבין אותי שכן אני תמיד חיה לפי האמונה שלי - מאוד עצמאית , לא מתוך אג'נדה ספציפית , אלא יותר חיה כמו שאני מאמינה . אני מתכוונת לנסות להיכנס להריון עכשיו ומקווה שאצליח . אני עושה זאת בדרך של הזרעה .אנשים מצפים שאוותר וזו לא הדרך שלי . כשחלמתי איך החיים שלי ייראו - לא דמיינתי להיות אם חד הורית ולתכנן הזרעה לילד נוסף . מצד שני , גם לא חלמתי להגיע לכל ההשגים שלי - כמו איכות הקשר שיצרתי עם הבן שלי , המקצוע שלי , הלימודים והאנשים שאוהבים אותי ונמצאים כאן בשבילי . המצחיק הוא שההריון הראשון היה לא מתוכנן ולמרות שכולם היו נגד - היה הדבר הכי נכון עבורי מהרגע הראשון . אני עצובה שחיכיתי ועכשיו אולי הסתבכתי אבל אני מקווה שאצליח ובנתיים אמשיך גם בבדיקות , למרות שכבר ברור מה יש לי . אני כותבת כאן לכן - הותיקות ממני בתחום בתקווה לקבל כמו גם לתת תמיכה ועידוד . אני אמנם כואבת כעת - פיזית ונפשית - אבל מאוד מאמינה בכוחה של חשיבה חיובית ואת זה לא יוכלו לקחת מאיתנו . להתראות בנתיים , ליה