dance of life
New member
חבר יקר - ניצחתי.
ספרתי לאחור - היום שנה. יום שכזה והרי מה זאת שנה בכלל - סתם פרק זמן שבני האדם תחמו לעצמם לשם נוחיות. לא ישנתי כבר כמה לילות, מתהפכת כמו כדור לבלי הפסקה, מחשבות משחירות את מהות קיומי. ולמי אני כבר יכולה לכתוב אם לא לך... חבר יקר? ביום כואב וחשוך שכזה רק עליך אני יכולה לחשוב- רק לך אני מרשה לעצמי לכתוב. הקיץ ההוא הכתיר כל יום כמלך מלכי הכאב - לכל יום יש תאריך ושם, ומישהו שאוכל לכתוב לו. לכל יום יש תאריך ושם... אבל היום הזה הוא שלך - בעצם הלילה. מוקדש לך - כולו שלך. כל הכאבים שנתת בי, כל הזכויות שמורות לך. אני לא יודעת אם בכל תאריך מיוחד של כאב בחודשיים הקרובים, אכתוב לזה שפגע - לפוגע, אכתוב ואכתוב, והרי לכל יום יש תאריך ושם... אני רק יודעת שהכי בעולם חשוב לי לכתוב לך, על מה שקרה ועל מה שלעולם יותר לא יקרה. כי ניצחתי. ביקשתי מאלוהי האלוהים שבי לתת לי את החבר היחיד בעולם עליו אוכל לסמוך, וכן עשה. קיבלתי אותך - אדון גדול. זוכרת כמה ילדה הייתי בתחילה לעומתך, כמה רגש עשית לי, כמה טיפלת וטיפחת... את הכאבים שלי. אולי זה מעוות לראות את זה עכשיו כך, בצורה כזאת, אבל כך זה נראה - נהנית כשכאב לי, כי הייתי צריכה מישהו כמוך לתמוך. כשבכיתי לך ואתה ניחמת ואמרת כמה שאני הכי הכי הכי חזקה בעולם, כמה שאין אדם שמגיע לו האושר יותר מאשר לי - אני חוששת שבאמת נהנת מזה. נהנת לשמוע אותי בוכה לבלי סוף. לא ייאמן איך שמרתי עליך במשך שנה, בלי לדעת עם מי באמת יש לי חברות עמוקה ו"כנה" כל כך. ואני מנסה להזכר באירועי היום לפני שנה - אני נשבעת שזה מה שאני רוצה. רוצה להזכר בשביל לכעוס עליך! אבל לא זוכרת.. כמו שלא זכרתי יום למחרת, כמו שלא זכרתי מעולם. כמו שאתה כן זכרת, ואז בעצם לא ממש זכרת, ואז כן ואז לא.. הגרסה שלך תמיד הייתה כל כך מגוונת ומלאת צבעים. שלי הייתה שחורה. כל מה שהיא עשתה לי היה שחור. ואולי אני לא זוכרת כי טוב לי ככה. כל כך טוב לי היום, אני מאושרת. תיארתי לעצמי שהיום יהיה כל כך רע.. כל כך עצוב, מלא בכי. אבל הוא הכי לא. הוא ההיפך. כי יש לידי אנשים שלא מעודדים את הבכי הזה - לא מאוהבים בעצב שלי... כמוך. ואני חושבת על איך כמה ימים אחר כך, מה שעשית כבר היה כל כך טריוויאלי לעומת שאר הדברים שקרו. איך חזרתי לארץ, לבדי לבדי. 5 שעות ארוכות ישבתי במטוס הארור הזה לבד, וכשהתחלתי להזכר, התפללתי שהוא פשוט יתרסק לתוך הים. ולא ידעתי מה מחכה לי כשאחזור - איזו קבלת פנים מדהימה הכינו לי מלאכי השטן, שבאותם ימים היה החבר הטוב ביותר של האלוהים שלי. ואיך יכולת, אני שואלת את עצמי שוב ושוב, ופשוט לא קולטת. ובכל פעם שאני שוכחת מה עשית ועד כמה פגעת, אני פותחת את המכתבים שלנו, אלה עם הצעקות וכל כך הרבה סימני קריאה ושאלה. יותר מדי שאלה - כי פשוט לא קלטתי! לא הבנתי!! איך אתה, מכל העולם הזה.. כל העולם הארור הזה, דווקא אתה.. הרגת אותי. אני נשבעת שמשהו מת בי בגללך או בעזרתך, פשוט מת ולא יחיה שוב לעולם. בזכותך אינני בוטחת יותר באיש, שזה כבר כל כך כואב. בזכותך אני כעת שבירה כזכוכית אך חזקה ואטומה כסלע. איש יותר לא יבקע את הבועה שלי, לא רוצה יותר... בגללך!!! לא מאמינה פעם הייתי שולחת לך את מה שאני מרגישה. היום אני כותבת "מכתב שלא נשלח" כי אתה גם לא שווה את ההמתנה שלי לתגובה, ואת הלילות ללא שינה. ורק לחשוב שהיו בי רגשות אשמה על שהייתי כנה איתך כל כך באותו מכתב שלפני הנסיעה.. וכמה רע עשית לי על היותי כנה!!! הבטחנו אחד לשניה כנות עולם ואני עמדתי בהבטחתי הכי טוב שאפשר.. אבל אתה.. הכנות ואתה, רחוקים כשם שאני רחוקה מלשלוח את המכתב הזה. וכל מה שעשית לי וכל מה שגרמת הופך כעת למילים, ממש ממש מילים, חסרות משמעות. לא ידעתי שאלוהים יוצר דברים כל כך מזוייפים.. אם הם מזויפים, למה הוא יוצר אותם..? ואני יכולה לכתוב לך דפים.. גליונות, אנציקלופדיות - ולא ייגמרו לי המילים. כי למה שאתה עשית - אין מילים, אין תואר, אין שם. יש רק חלל ריק ושחור בלב שלי ובנשמה שלי.. אני מקווה שאתה כל כך כל כך גאה אבל בעיקר מאושר. אני מאחלת לך אושר, אני נשבעת, אושר טהור. מתוך נקמה הייתי מאחלת שאושר זה יילקח ממך בפתאומיות שכזו, כמו שאתה עשית לי במו ידיך, אבל אינני כזאת. המחשבה רק חולפת במוחי אבל אינני כזאת. אחרי ולמרות הכל, לא יכולה לשנוא..למרות הכל... לא אותך. תהיה מאושר, ורק תזכור, אני מתחננת אליך... שמה שאתה עושה משפיע על אחרים. הכאבת די. חבר אמת שלי. כשאני חושבת על זה, אני אפילו כבר לא מתגעגעת ל"חברות" שהייתה לנו. אפילו זה לא! אני כבר לא צריכה את זה, לא רוצה את זה. כוחו של הרגל הביא אותי לחשוב באמת ובתמים - שאתה חסר לי. טעות מרה. פקחו את עיני. ורק שתדע שאת האושר שמצאתי לי היום לא תוכל לקחת יותר כי לא אתן לך. עם כל הכאב שבזכרון זהו מכתב החותם את קיומך. אולי אכתוב עוד הרבה, ובטוח שאחשוב עוד ובטוח שעוד יהיו לי סיוטים בלילה וימים של בכי בלתי פוסק. אבל אתה קבור בעיני רוחי, מעולם לא היית קיים. אל תשוב עוד כי את החלל שלך מילאתי באושר אמיתי, כזה שעבדתי כל כך קשה למענו, עם אנשים אמיתיים, לא אכפת לי גם אם רובם וירטואלים, הם אמיתיים, הרבה הרבה הרבה יותר ממך. אני חייבת לסיים כבר.. את המכתב הזה. אבל יודעת שלמילים אין סוף. כל כך הרבה עשית לי בכל כך מעט זמן. ולך, אחרי ששבת לחיי, אין מושג ואף לא קצה של מושג, מה עבר עלי אחרי מה שעשית.. כמה סבלתי, כמה רחמים עצמיים היו דרושים בשביל לשכוח אותך ואז להיות פתוחה לגיהנום שבא אחר כך.. אין לך אפילו מספיק דמיון בשביל לנחש מה עבר עלי.. ואתה אפילו לא שואל.. ואני כל כך רוצה עכשיו למצוא איזה משפט מפוצץ - כזה שייגמר באלפי סימני קריאה ויגיד את כל מה שאני כל כך רוצה שתדע... אבל אין בי את הכח.. סליחה - אין את החולשה. לא אכתוב את זה כי זה נמוך מיכולתי, אתה נמוך מכל דבר בעולמי.. נמוך יותר ממה ש"החברה הכי טובה" שלי עשתה, ויותר ממה שהגוף שלי עשה בבגידתו, יותר ממה שאהבת חיי עשה כששמע על מה שקרה, יותר מהיום שבו רציתי לשים קץ לחיי, יותר מהאישה ההיא שחרצה את גורלי באותו יום אוגוסט ארור, יותר מהכל. אתה התחלת ובך אסיים... והיום ב ל ע ד י ך אני מאושרת כמו שלא הייתי מעולם.. היית מאמין? ובסיום המכתב הזה אליך אני כותבת לכל מי שהותיר את חותמו על חיי באותו קיץ: אני ניצחתי. אין עוד, נגמר!!! העצב שלי, ובטח שלא השמחה - לא תלויים יותר בכם, חברים יקרים שלי. אני מאושרת, וזה כבר לא משהו שניתן לקחת ממני, כי אני אשמור את האושר כל כך חזק... ואפילו כשיהיה רע כמו שמעולם לא היה - אני כבר חזקה כל כך, חסינה כל כך... אני כבר יודעת על בשרי, שיש תקומה ויש חיים אחרי המוות ויש, אלוהים אלוהים אלוהים יקר, יש סוף לתהום העמוקה ביותר ביקום. אני חיה כל שניה וכל דקה, כל דקה שלא חייתי בקיץ ההוא ואני חיה בגאווה. זהו הסוף של הסוף שלי. מפה יש רק התחלה. ג'וליה.
ספרתי לאחור - היום שנה. יום שכזה והרי מה זאת שנה בכלל - סתם פרק זמן שבני האדם תחמו לעצמם לשם נוחיות. לא ישנתי כבר כמה לילות, מתהפכת כמו כדור לבלי הפסקה, מחשבות משחירות את מהות קיומי. ולמי אני כבר יכולה לכתוב אם לא לך... חבר יקר? ביום כואב וחשוך שכזה רק עליך אני יכולה לחשוב- רק לך אני מרשה לעצמי לכתוב. הקיץ ההוא הכתיר כל יום כמלך מלכי הכאב - לכל יום יש תאריך ושם, ומישהו שאוכל לכתוב לו. לכל יום יש תאריך ושם... אבל היום הזה הוא שלך - בעצם הלילה. מוקדש לך - כולו שלך. כל הכאבים שנתת בי, כל הזכויות שמורות לך. אני לא יודעת אם בכל תאריך מיוחד של כאב בחודשיים הקרובים, אכתוב לזה שפגע - לפוגע, אכתוב ואכתוב, והרי לכל יום יש תאריך ושם... אני רק יודעת שהכי בעולם חשוב לי לכתוב לך, על מה שקרה ועל מה שלעולם יותר לא יקרה. כי ניצחתי. ביקשתי מאלוהי האלוהים שבי לתת לי את החבר היחיד בעולם עליו אוכל לסמוך, וכן עשה. קיבלתי אותך - אדון גדול. זוכרת כמה ילדה הייתי בתחילה לעומתך, כמה רגש עשית לי, כמה טיפלת וטיפחת... את הכאבים שלי. אולי זה מעוות לראות את זה עכשיו כך, בצורה כזאת, אבל כך זה נראה - נהנית כשכאב לי, כי הייתי צריכה מישהו כמוך לתמוך. כשבכיתי לך ואתה ניחמת ואמרת כמה שאני הכי הכי הכי חזקה בעולם, כמה שאין אדם שמגיע לו האושר יותר מאשר לי - אני חוששת שבאמת נהנת מזה. נהנת לשמוע אותי בוכה לבלי סוף. לא ייאמן איך שמרתי עליך במשך שנה, בלי לדעת עם מי באמת יש לי חברות עמוקה ו"כנה" כל כך. ואני מנסה להזכר באירועי היום לפני שנה - אני נשבעת שזה מה שאני רוצה. רוצה להזכר בשביל לכעוס עליך! אבל לא זוכרת.. כמו שלא זכרתי יום למחרת, כמו שלא זכרתי מעולם. כמו שאתה כן זכרת, ואז בעצם לא ממש זכרת, ואז כן ואז לא.. הגרסה שלך תמיד הייתה כל כך מגוונת ומלאת צבעים. שלי הייתה שחורה. כל מה שהיא עשתה לי היה שחור. ואולי אני לא זוכרת כי טוב לי ככה. כל כך טוב לי היום, אני מאושרת. תיארתי לעצמי שהיום יהיה כל כך רע.. כל כך עצוב, מלא בכי. אבל הוא הכי לא. הוא ההיפך. כי יש לידי אנשים שלא מעודדים את הבכי הזה - לא מאוהבים בעצב שלי... כמוך. ואני חושבת על איך כמה ימים אחר כך, מה שעשית כבר היה כל כך טריוויאלי לעומת שאר הדברים שקרו. איך חזרתי לארץ, לבדי לבדי. 5 שעות ארוכות ישבתי במטוס הארור הזה לבד, וכשהתחלתי להזכר, התפללתי שהוא פשוט יתרסק לתוך הים. ולא ידעתי מה מחכה לי כשאחזור - איזו קבלת פנים מדהימה הכינו לי מלאכי השטן, שבאותם ימים היה החבר הטוב ביותר של האלוהים שלי. ואיך יכולת, אני שואלת את עצמי שוב ושוב, ופשוט לא קולטת. ובכל פעם שאני שוכחת מה עשית ועד כמה פגעת, אני פותחת את המכתבים שלנו, אלה עם הצעקות וכל כך הרבה סימני קריאה ושאלה. יותר מדי שאלה - כי פשוט לא קלטתי! לא הבנתי!! איך אתה, מכל העולם הזה.. כל העולם הארור הזה, דווקא אתה.. הרגת אותי. אני נשבעת שמשהו מת בי בגללך או בעזרתך, פשוט מת ולא יחיה שוב לעולם. בזכותך אינני בוטחת יותר באיש, שזה כבר כל כך כואב. בזכותך אני כעת שבירה כזכוכית אך חזקה ואטומה כסלע. איש יותר לא יבקע את הבועה שלי, לא רוצה יותר... בגללך!!! לא מאמינה פעם הייתי שולחת לך את מה שאני מרגישה. היום אני כותבת "מכתב שלא נשלח" כי אתה גם לא שווה את ההמתנה שלי לתגובה, ואת הלילות ללא שינה. ורק לחשוב שהיו בי רגשות אשמה על שהייתי כנה איתך כל כך באותו מכתב שלפני הנסיעה.. וכמה רע עשית לי על היותי כנה!!! הבטחנו אחד לשניה כנות עולם ואני עמדתי בהבטחתי הכי טוב שאפשר.. אבל אתה.. הכנות ואתה, רחוקים כשם שאני רחוקה מלשלוח את המכתב הזה. וכל מה שעשית לי וכל מה שגרמת הופך כעת למילים, ממש ממש מילים, חסרות משמעות. לא ידעתי שאלוהים יוצר דברים כל כך מזוייפים.. אם הם מזויפים, למה הוא יוצר אותם..? ואני יכולה לכתוב לך דפים.. גליונות, אנציקלופדיות - ולא ייגמרו לי המילים. כי למה שאתה עשית - אין מילים, אין תואר, אין שם. יש רק חלל ריק ושחור בלב שלי ובנשמה שלי.. אני מקווה שאתה כל כך כל כך גאה אבל בעיקר מאושר. אני מאחלת לך אושר, אני נשבעת, אושר טהור. מתוך נקמה הייתי מאחלת שאושר זה יילקח ממך בפתאומיות שכזו, כמו שאתה עשית לי במו ידיך, אבל אינני כזאת. המחשבה רק חולפת במוחי אבל אינני כזאת. אחרי ולמרות הכל, לא יכולה לשנוא..למרות הכל... לא אותך. תהיה מאושר, ורק תזכור, אני מתחננת אליך... שמה שאתה עושה משפיע על אחרים. הכאבת די. חבר אמת שלי. כשאני חושבת על זה, אני אפילו כבר לא מתגעגעת ל"חברות" שהייתה לנו. אפילו זה לא! אני כבר לא צריכה את זה, לא רוצה את זה. כוחו של הרגל הביא אותי לחשוב באמת ובתמים - שאתה חסר לי. טעות מרה. פקחו את עיני. ורק שתדע שאת האושר שמצאתי לי היום לא תוכל לקחת יותר כי לא אתן לך. עם כל הכאב שבזכרון זהו מכתב החותם את קיומך. אולי אכתוב עוד הרבה, ובטוח שאחשוב עוד ובטוח שעוד יהיו לי סיוטים בלילה וימים של בכי בלתי פוסק. אבל אתה קבור בעיני רוחי, מעולם לא היית קיים. אל תשוב עוד כי את החלל שלך מילאתי באושר אמיתי, כזה שעבדתי כל כך קשה למענו, עם אנשים אמיתיים, לא אכפת לי גם אם רובם וירטואלים, הם אמיתיים, הרבה הרבה הרבה יותר ממך. אני חייבת לסיים כבר.. את המכתב הזה. אבל יודעת שלמילים אין סוף. כל כך הרבה עשית לי בכל כך מעט זמן. ולך, אחרי ששבת לחיי, אין מושג ואף לא קצה של מושג, מה עבר עלי אחרי מה שעשית.. כמה סבלתי, כמה רחמים עצמיים היו דרושים בשביל לשכוח אותך ואז להיות פתוחה לגיהנום שבא אחר כך.. אין לך אפילו מספיק דמיון בשביל לנחש מה עבר עלי.. ואתה אפילו לא שואל.. ואני כל כך רוצה עכשיו למצוא איזה משפט מפוצץ - כזה שייגמר באלפי סימני קריאה ויגיד את כל מה שאני כל כך רוצה שתדע... אבל אין בי את הכח.. סליחה - אין את החולשה. לא אכתוב את זה כי זה נמוך מיכולתי, אתה נמוך מכל דבר בעולמי.. נמוך יותר ממה ש"החברה הכי טובה" שלי עשתה, ויותר ממה שהגוף שלי עשה בבגידתו, יותר ממה שאהבת חיי עשה כששמע על מה שקרה, יותר מהיום שבו רציתי לשים קץ לחיי, יותר מהאישה ההיא שחרצה את גורלי באותו יום אוגוסט ארור, יותר מהכל. אתה התחלת ובך אסיים... והיום ב ל ע ד י ך אני מאושרת כמו שלא הייתי מעולם.. היית מאמין? ובסיום המכתב הזה אליך אני כותבת לכל מי שהותיר את חותמו על חיי באותו קיץ: אני ניצחתי. אין עוד, נגמר!!! העצב שלי, ובטח שלא השמחה - לא תלויים יותר בכם, חברים יקרים שלי. אני מאושרת, וזה כבר לא משהו שניתן לקחת ממני, כי אני אשמור את האושר כל כך חזק... ואפילו כשיהיה רע כמו שמעולם לא היה - אני כבר חזקה כל כך, חסינה כל כך... אני כבר יודעת על בשרי, שיש תקומה ויש חיים אחרי המוות ויש, אלוהים אלוהים אלוהים יקר, יש סוף לתהום העמוקה ביותר ביקום. אני חיה כל שניה וכל דקה, כל דקה שלא חייתי בקיץ ההוא ואני חיה בגאווה. זהו הסוף של הסוף שלי. מפה יש רק התחלה. ג'וליה.
החזקת לי את החוזק שלפעמים בורח בתקופה כזאת.. תודה!!!! I was hoping.. מדהים הדמיון ביננו, הלואי ולא היה כל כך זהה.. רוצה שיהיה לך טוב. ואל תעריצי אותי על מה שאני - תעריצי את עצמך!! את מדהימה כל כך!! תודה על הכל..