חברי היקרים (קצת ארוך)

[נועה של ים]

חברי היקרים (קצת ארוך)

שוב אני כאן עם מספר שאלות, מקווה שתוכלו לעזור לי. בהזדמנות (נדירה) זו עליי גם להתנצל על ה"גיחות" הקצרות לפורום ואי הגבה על אף הודעה של חברים אחרים. הכל מפאת חוסר הזמן, גם אופק (בת חודשיים היום) וגם ים דורשות את תשומת ליבי. אז השאלה הראשונה היא: ים חזרה לגן אחרי חופשת הפסח ועם החזרה לגן חזרו הבעיות (עצבות, חוסר שיתוף פעולה, אפאתיות) שמלוות אותה מאז הולדתה של בתי הקטנה. למרות שבחופשה עצמה ביליתי הרבה זמן איתה ולעיתים אף על חשבון התינוקת ואמנם היה שיפור. נסענו יחד לספארי והיא חזרה לחייך, למרות שהיו גם רגעים בהם שקעה בעצמה. בכל אופן, הגננת מבקשת אבחון פסיכולוגי ופנתה לגורמים המתאימים, חשוב לציין שים בגן טרום חובה ומצופה ממנה בשלות לקראת מעבר לגן חובה. בעבר ים עברה אבחון פסיכולוגי בגלל חשד להתעללות (מה שכמובן לא היה ולא נברא), והוא היה מאוד קשה עבורה וגם השאלות שעלו בעקבותיו מצידה. שאלתי היא האם יש צו המחייב אותנו לעבור אבחון שכזה? (בפעם הקודמת עמדה השאלה על כשירותי כהורה, כך שהייתי חייבת להסכים, אחרת זה היה גורר חשדות וחקירות נוספות). שאלה נוספת היא: ים תהיה בת 5 בעוד 10 ימים, ילדה עצמאית וחכמה, בחודשים האחרונים ובעיקר בגלל הולדת אחותה הקטנה וחגיגת יום המשפחה בגן (מה שעבר "חלק" בשנה שעברה), היא מתחילה לשאול אותי על אביה. עד עתה התעלמתי מהשאלות וניסיתי להעביר נושא, אבל אני מפחדת שבכך אני גורמת לה נזק. מה היא הדרך הטובה ביותר להגיב? מצטערת על האורך.. ותודה על העזרה

 

[אמא של יובל ה]

נועה

אינני יכולה לתת לך תשובה לשאלה האם צריך צו, אך אני יכולה ליעץ לך לשאול את השאלה בפורום של יעוץ משפטי. אני בהחלט יכולה להבין את ים שכועסת על כך שנולדה אחות שלוקחת ממנה את התואר של בת יחידה. טוב עשית שהקדשת לה הרבה בחופשה.

 

[limori]

הי נעה

אני חושבת שיותר מידי מחשבות ורגשות עוברים על ים. גם אבחונים להתעללות של האמא (אוי וי) גם הולדת אח חדש וגם חקירות לגבי זהות האב או אם הוא קיים בכלל. חשבת אולי להתייעץ, עם בעל מקצוע? ניראה לי יותר מידי דברים קשים יחד שעוברים על ים. תחשבי על זה??? גם את רואי לקחנו לפסיכולוג כשנולדה אחותו. היה לו קשה מאד להתמודד עם הסיטואציה החדשה. ובקשר לאביה - כתבת שעד עכשיו התעלמת מהנושא אבל זהו הילדה שלך בת 5 את לא יכולה להמשיך ולהתעלם. היא יודעת שאת מסתירה ממנה משהו שזכותה לדעת אותו. ואני אישית חושבת שרצוי שתדע את האמת על מנת שביום מן הימים תיודע לה האמת בצורה אחרת או שתחליטי פתאם לספר את האמת והופס...תהיה הסתבכות. את מוכרחה להתייעץ עם מומחה. בהצלחה לימור

 

[לאה_מ]

אני דוקא חושבת שכדאי להתייעץ עם איש

מקצוע. את לא חייבת לעשות זאת דרך הגן - את יכולה גם באופן פרטי או דרך קופת חולים, אבל לדעתי מספר לא גדול של פגישות עם פסיכולוג ילדים יכולות לתת גם לך הנחיה טובה יותר כיצד לנהוג, וגם אולי לגעת בשורש העצבות וההסתגרות של ים, שנשמע קצת מטריד. אני ממש לא מומחית בנושא, אבל נשמע לי שאי אפשר לכפות אבחון פסיכולוגי כאשר אין חשש לפגיעה בשלום הילד. זו גם הפעם הראשונה שאני שומעת על אבחון לקראת מעבר לגן חובה (שמעתי על אבחונים לקראת מעבר לכתה א', אבל לא לגן חובה). אם תלכי להתייעץ עם פסיכולוג, תוכלו לדון גם בהשפעה של האבחון הקודם על ים ואיך לעשות את הטיפול הנוכחי באופן בלתי מזיק. אגב, לטעמי טיפול פסיכולוגי לא אמור להיות מזיק, ואם הוא הסתיים בנזק, הוא לא השיג את מטרתו. לגבי השאלות על אביה - אני לא מכירה את הסיפור שלכן, אבל מה שהוא לא יהיה, אני חושבת שילדה בת 5 זכאית לתשובות כנות ואמיתיות. אם תרצי לחלוק איתנו את הסיפור ומה את חושבת לומר לים, נוכל להגיב באופן יותר ענייני. ואנחנו שמחים לראות אותך כאן גם אם את לא מוצאת את הזמן באופן סדיר

 

[נועה של ים]

לאה,

קודם כל תודה על התשובה, ים לא עוברת אבחון לכניסה לגן חובה, אלא אבחון כללי, שאמור לזהות את מקור הסתגרותה והתנהגותה שנמשכת מזה חודשיים.

 

[ליאת +]

הי נועה

אני לא יכולה שלא לתהות אם ילדים למשפחות חד-הוריות אינם "מסומנים" יותר ע"י מורות, גננות, עובדות סוציאליות וכו' ולכן מזהים אצלהן יותר בעיות. אני מקווה שזה לא כך, אבל ממה שאת מספרת- יתכן שזה עומד ברקע, ואם זה כך זה כמובן מאוד מכעיס. יצא לי בעבר המאוד רחוק להפגש עם שני פסיכולוגים בחפיפה: האחת- במסגרת טיפול פסיכולוגי שמאוד עזר לי והשני פסיכולוג שבדק את כשירותי למסגרת מסויימת. המפגש עם כל אחד מהם היה שונה באופן מהותי. ולכן- אני מציעה לך שלא לחשוב על פסיכולוגים (או בעלי מקצועות טיפוליים אחרים) כעל מקשה אחת. יתכן שמה שים צריכה זה פסיכולוג שיסיע לה, ולא יאבחן אותה. אפשרות נוספת (לאחר ששללת שמאחורי השינוי בהתנהגות עומדות סיבות אחרות) היא טיפול הומאופטי, שיכול לעזור לה לעבור את התקופה הקשה. לגבי המצב המשפחתי- אין לי ספק שבגיל חמש את צריכה לדבר איתה על זה. בד"כ ההמלצה היא להתאים את המידע לגיל של הילד, ליכולת הבנה שלה וכן הלאה. אני לא יודעת (אולי סיפרת כאן ואני לא זוכרת?) מה הסיבה לחד-הוריות שלך, אבל את המידע צריך להציג. במיוחד בגיל חמש שבו יש עיסוק בגן במשחקי אבא ואמא. מהנסיון שלנו (זוג נשים עם ילד) אני יכולה לספר לך שאביתר, בגיל שנתיים וחצי, כבר יודע שלו יש שתי אמהות, שאין לו אבא, שיש ילדים (רוב הילדים) שיש להם אמא ואבא, ושיש ילדים (וכאן אנחנו מקפידות לציין שמות של ילדים שפגש) שיש להם שתי אמהות, או רק אמא, בלי אבא. אחת לכמה זמן אנחנו צריכות לזכור (ומפתיע כמה שזה קשה לזכור את זה!) לשדרג את המידע. לדעתי האחריות שלנו היא לעשות את זה לפני שהשאלה באה ממנו. אם את אומרת שיום המשפחה היה קשה- אז כנראה שיש כאן שאלות שמעסיקות אותה. מפגשים עם משפחות חד-הוריות נוספות יכולים להיות מאוד חשובים ומסייעים ואני ממליצה עליהם- גם אם זה אומר להתחבר באופן מלאכותי מעט לאמהות חד-הוריות אחרות.רצוי כאלה עם גילאים בגיל של ים. אגב, יתכן גם שהקושי שלה הוא לא עם העובדות אלא עם הסתרת הסוד, התחושה שלה שלך יש משהו שקשה לך לדבר עליו. תחשבי על כך שהתמודדות מוצלחת שלך עם השאלות, לא רק עונה לה על השאלות שלה, אלא גם נותנת לה מודל מוצלח להתמודדות עם השאלות/הערות של הילדים האחרים בגן. תוך כדי כתיבת התושבה הייתה לי גם איזה הארה לגבי בעיה שהציקה לי עם אביתר- אז הנה, עזרת לי, תודה

ובהצלחה

 

[נועה של ים]

../images/Emo24.gif שוב ארוך..

לחבריי היקרים. קודם כל תודה על כל התשובות, הן בהחלט עזרו לי ולו לראות את המצב קצת אחרת. ים לא עוברת אבחון לבשלות לגן חובה, אלא אבחון למצבה הנפשי ולהסבר על התנהגותה החריגה. אני מודעת לכך שההסתרה היא לא הדרך הטובה להתמודד עם בעיות, וכשים נולדה אמרתי שיש עוד זמן "נעבור את הגשר כשנגיע אליו", והיא גדלה לי כל כך מהר.. ועכשיו לקורות חיינו, אולי תוכלנה ליעץ לנו משהו.. ים ואופק נולדו לאבות שונים כשעם איש מהם אין לי קשר. לגבי נסיבות הולדתה של אופק זה לא הזמן לפרט. ים נולדה כשהייתי בת 17 אחר החלטה מודעת ורצונית להשאיר את ההריון. אביה הוא לא אדם שארצה להזכר בו ו/או לדבר עליו. אין לי ספק שלעולם לא אוכל לספר לים את נסיבות הולדתה והדילמה שלי האם להתחיל "לשקר" כבר מעכשיו ולהמציא סיפור "סטנדרטי" אותו אספר לים וזו תהיה הגרסה הרשמית או לומר לה משהו בסגנון "אבא שלה מת", כמובן לא כך, אבל זה העיקרון? השאלה היא האם "סיפור" הוא הדרך, כשמה שקרה באמת לא יסופר לעולם? דבר נוסף הוא שלפני כחמישה חודשים הכרתי מישהו במקום עבודתי, גרוש עם ילד, שלפי דעתי נוכחותו קצת מבלבלת את ים. אני יודעת שאני בטח לא פועלת בדרך טובה, ותאמרו לי שזה לא הזמן לשינויים כאלה, אבל זו באמת ההזדמנות שלי לקשר ולאהבה. אז אני מנסה להספיק לתת תשומת לב לכולם, גם לים גם לאופק וגם קצת לקשר.. ושוב תודה, אני יודעת שאלו שאלות לא קלות, ואני מקווה שאתם לא כועסים.

 

[limori]

נעה, כועסים? חלילה וחס נהפוכו....

בשביל זה כולנו כאן לעזור לייעץ להאיר ולהעיר אחת לשניה...לא מתוך ידע תאורטי או עם תואר בחינוך או דוקטורט בחינוך או בפסיכולוגיה אלה רק עם נסיון ורצון טוב. בכל אופן - אני מאד לא מסכימה איתך לגבי האבא של ים. אני משערת שמעבר למה שקרה איתו יודעים עוד כמה אנשים מסביבך את הסיפור. אם את תמציאי משהו עכשיו ובעתיד יתגלה לים סיפור אחר...אני חושבת שתיכנסי לסיטואציה מאד לא נעימה. אני תמיד דוגלת בלומר את האמת לילדים שלי, את יכולה לספר לה בדיוק מהש סיפרת לנו. את יכולה לספר שהיה לך חבר שיחד אמא והחבר הביאו את ים לעולם, אמא נפרדה מהחבר ומאז אין שום קשר בינכם. את יכולה אולי לשקר טיפהלה שקר לבן ולהגיד שהחבר גר בחו"ל על מנת שכרגע היא לא תבקש לראות אותו. אני מתארת לעצמי שאת בדילמה היסטרית. ושוב אני חוזרת על מה שכתבתי לך בתגובה הקודמת. יש לך חבר חדש -שבהחלט גורם לבילבול אצל ים. נולד לה אח חדש. הילדה מחפשת את אביה. עוברת כל מיני איבחונים. אל תהססי ואל תחכי פני ליעוץ מקצועי אפילו באופן פרטי. המון המו ןבהצלחה לימור

 

[zimes]

../images/Emo24.gif אני די מסכימה עם לימור

עם זאת - כשאת אומרת "אני לא רוצה לחשוב עליו", זה לא נשמע כמו משהו שאת מסוגלת להעביר לבתך בלי לתת לה רושם שלידתה קשורה באירוע רע לגביך. אני חושבת (אני לא אשת מקצוע, לא הייתי שם, זו סתם מחשבה אישית שלי, בלי להכיר אותך), שהדבר הטוב ביותר יהיה, קודם כל, למצוא בתוך עצמך את הסיבה האמיתית להחלטתך לשמור את ההריון. למצוא את השורשים העמוקים של אהבתך לים. להבין בדיוק מה עבר עליך אז. אחר כך, כשתהיי מחוזקת, מבינה את עצמך, בטוחה בהחלטתך ללדת ולגדל את ים, תוכלי להגיד לה ש*את* בחרת ללדת אותה, שאביה בחר/נאלץ (לפי הסיפור) לא להכיר אותה, לטעון אותה בבטחון עצמי שנובע מאהבתך, ורק מאוחר יותר לחשוף אותה לסיפור האמיתי (שכמו שלימור אמרה: יילחש במשפחה, ולכן עדיף שהיא תשמע אותו ממך).

 

[נועה של ים]

וידוי (ארוך באמת)

כבר כמעט שש שנים אני חיה במערבולת, מערבולת, שאני פוחדת לעצור. אני פוחדת לעצור ולחשוב מה היה קורה אם.. אני פוחדת לחשוב, לעצור לרגע מכל החיים האלה ולשאול את עצמי שאלות, כי אני לא יודעת לאן יובילו אותי תשובותי. נכון, ההחלטה של ללדת את ים היתה החלטה מודעת ונכונה, היא נעשתה מתוך המחשבה שלא אוכל לחיות עם החלטה אחרת. ללדת את ים היתה ההחלטה הפחות גרועה מבין שתי האפשרויות ואני, אני מאוד האמנתי שאסור להרוג תינוקות, אסור לגרום לאנשים אחרים לשלם על הטעויות שלי, אז השארתי את ים. אם הייתי עושה הפלה, לא הייתי יכולה להמשיך לחיות עם עצמי. נכון, כל ההחלטות ה"נכונות" וה"אמיצות" שנעשות בגיל 16 וחצי מתבררות כמוטעות או גורמות נזק. וחלילה, אני לא מצטערת על שיש לי את ים, אני רק פוחדת לחשוב, שרציתי יותר ממה שיש לי עכשיו. היו ימים בהריוני ששנאתי אותה, שרציתי שתמות, שהצטערתי על הרגע בו החלטתי ושנאתי כל בעיטה שלה. לאורך כל ההריון פחדתי שתהיה דומה לאביה, שאני אראה אותה ואשנא אותה, פחדתי שהיא תזכיר לי יותר מדי. וים הרגישה, כאילו הבינה שאני לא בטוחה, ונולדה חודשיים לפני הזמן, כאילו לא רצתה לחיות. ואני, אני גרמתי לילדתי את כל הכאב הזה. היא הרגישה את זה עוד ברחם. וכשנולדה אהבתי אותה, לקח לנו זמן להקשר, אבל הזמן ש"בילתה" בפגייה גרם לי לחשוב על דברים,להתפלל ולנדור נדרים - רק שתישאר בחיים. הבטחתי לא לחשוב יותר על אביה, לאהוב אותה בכל מחיר ולתת לה הכל. וכשהיא יצאה מהפגייה קיימתי זאת. אני שמחה שיש לי אותה ואת אופק, אבל אני פוחדת מהרגע בו הן כבר לא יעסיקו אותי כל היום וכבר לא תהיה לי ברירה אלא לחשוב. לחשוב על החלומות שהיו לי, על השנים שהפסדתי ועל אביה של ים בעיקר. ים לא נולדה מאהבה, אבל הבטחתי לעצמי שהיא לא אשמה, שהיא לא תהיה כמוהו ושמתוך דבר כואב ורע יצאה השמש שלי. אני לא אמא טובה, והיו לי מחשבות איומות כשהגעתי לפת לחם. רציתי לוותר עליה, רק שיהיה לה טוב ושתקבל את כל מה שהיא צריכה. מאז השתנו הדברים, חזרתי לחיות עם הורי ואני מצטמררת מהמחשבות שהיו לי. אני לא אמא טובה, אני משתדלת. אני יודעת שבמובן מסויים כבר איבדתי הרבה דברים, דברים שלא יחזרו, אבל זה לא מה שמטריד אותי. אני פשוט פוחדת לחשוב, לעצור ולחשוב על מה שקרה. אתם יודעים, כשגיליתי שאני בהריון, הרגששתי כמו איוב (טוב, בת 16 וחצי, מה לעשות..) כאילו לא מספיק מה שקרה לפני כן, גם נכנסתי להריון, אבל יחד עם זאת, היה לי משהו אחר לחשוב עליו, ההריון, הדילמות, רק לא לחשוב על מה שקרה. ואני פוחדת מהרגע שאטרך להזכר בזה שוב. כי ים תפסה את כל עולמי וכך היתה לי הזכות לא לחשוב על מה שקרה. עכשיו אני מסתכלת על אופק ישנה ושואלת את עצמי אם אני לא מזיקה להן. ילדות כל כך קטנות וכל כך פגיעות ואני הרי לא יודעת להיות אמא. אני עדיין בוכה כשאני כועסת על ים, עדיין בוכה כשים חוזרת עם נשיכות הביתה ובעיקר לא יודעת לומר "לא" כשהיא מבקשת משהו. אולי אני גורמת לה נזק ואני אפילו לא יודעת. ונכון ZIMES אני יודעת בתוכי את הסיבה האמיתית לכך שהשארתי אותה, פחדתי, פחדתי להתמודד עם האפשרות האחרת, פחדתי שאצטרך כל חיי להזכר בהפלה שעשיתי ולחיות איתה, אז מבחינתי בחרתי באפשרות הפחדנית. ואני יודעת שכבר עברתי את מכסת הבכיות בפורום, מצטערת, הייתי חייבת. ותודה לכם על שאתם לי חברים כל כך טובים.

 

[vered4]

מכתב מדהים

ולדעתי, אחד הדברים החשובים בהורות, זו המודעות- לא לעשות דברים סתם, אלא מתוך מחשבה. הרבה פעמים אנחנו גדלים כהורים יחד עם הילדים שלנו- ונשמע שזה מה שאת עושה. דבר אחר (ומאוד לא פשוט לעשייה), לדעת שיש דברים שצריך להשאיר מאחור (במיוחד את רגשות האשמה) ולהתקדם הלאה. ודבר נוסף- לדעת מתי לבקש עזרה ולדעת להעזר.

 

[limori]

עצם היותך פעילה בפורום מעיד על כך

שאת הרבה מעבר לאמא טובה וככל הניראה אינך יכולה להיות רעה. הפורום הזה הוא פורום חינוך לגיל הרך את נמצאת פה כי את רוצה את הטוב לילדיך ולכם את מתייעצת. כך שאל תחשבי שאת אמא רעה למרות שאני משערת שבכולנו לפעמים נכנס מן יצר רע שגורם לנו לחשוב שאולי אנחנו לא אמהות טובות ואולי אנחנו לא עושות את הטוב ביותר לילדינו אולי אנחנו לא אומרים ולא חושבים נכון וכו... אבל אני רוצה להגיד לך משהו שלמדתי רק שאחרי שנולדה נעה. הדבר הכי חשוב בגידול ילדים הוא חם אהבה ונוכחות. העובדה שאת נמצאת עם ילדיך מחבקת אותם מלטפת ומדברת אליהם זה הטוב ביותר שאת יכולה לעשות וכל השאר יגיע בהמשך. אני עם רואי היתי במן מרתון הספק כלומר רואי בגיל 9 חודשים כבר ישב והרכיב פזלים, הוא השחיל חישוקים בגיל מאד צעיר הוא דיבר הוא ידע לקרוא שמות של כל החברים בגן בגיל שנתיים. הוא התחיל לקרוא בגיל 3 וקצת. והיום אני מרגישה שחם ואהבה היו עוזרים הרבה יותר לילד שלי. וכמה שפחות להעמיס ולהעמיס, הילדים שלנו הם סופר חכמים וסופר מוכשרים צריך רק לתת להם את האפשרות ללמוד לבדם ולא להעמיס עליהם. ועם נעה שביום שבת כבר בת שנה אני עובדת בצורה כל כך שונה. האמת המון סבלנות כמו עם רואי אין לי אז אני מרבה לשבת לידה לשכב לצידה לספר לה סיפורים אינ לא מרכיבה איתה פזלין לא חישוקים אני לא מלמדת אותה להגיד אור אבא אמא וכו... רק נמצאת לידה מלטפת ומחבקת... כך שזה מה שיש לי להגיד לך בקשר להיותי אמא. כל החברות שלי מעירות לי תמיד שאני לא משקיעה. למה? כי נעה לא מרכיבה פזלים כי נעה לא אומרת הרבה מילים כמו רואי? אז מה???? זה מראה שאני אמא פחות משקיעה? שאני אמא רעה??? הילדה שלי מאושרת היא מחייכת כל היום - זה מה שחשוב לי. עכשיו בקשר לאבא של הילדה, ניראה לי שאת בבילבולציה רצינית ביותר. היתי ממליצה לך ללכת ליעוץ עם יועצת של תראפיה משפחתית אבל ניראה לישאת די אנטי כל הענין הזה, אז מה שאני מציעה לך הוא פשוט לשבת עם דף ועט ולכתוב מה את באמת מרגישה, מה את רוצה ומה את חושבת לעשות... אחר כך תקראי הכל בנחת ותחשבי באמת מה היית רוצה להגיד לילדה שלך ואילו השלכות יהיו לזה? אם תאמרי לה את האמת??? (מסכימה עם זימס) איך היא תגיב? אם תשקרי ותציירי תמונה שונה לחלוטין? שוב אילו השלכות יהיו לכך בעתיד? אבל הכי חשוב כרגע הוא לטפל בעצמך. כי אם את מבולבלת, מדופרסת ושוברת את הראש... הכל עובר לילדים ואני משערת שעוברים עליך ימים לא קלים. אני חושבת עליך המון. המו ןסבלנות ונחת לימור

 

[אוריון של שי]

יש לך מפלצת בארון

ואת פוחדת שהיא גדולה וענקית ומרשעת ואוכל אמהות שקוראות לבת שלהן ים.... מה יקרה אם תסתכלי למפלצת בעיניים? עצרי רגע וחשבי כמה את חזקה - כמה השגת ועל כמה התגברת עד היום ותביני שאת מספיק חזקה לעמוד מול כל דרקון! ואל תפחדי לחפש עזרה מקצועית לעצמך דבר ראשון כי כשתגיעי למקום של איזון וקבלה עצמית יהיה לך הרבה יותר קל להיות את והרבה יותר קל להיות אמא. כדי להיות אמא טובה את חייבת להגיע למקום שבו כל הרגשות שלך כלפי ים ואופק הם בסדר ואת חייבת להיות מסוגלת להגיד לו ולתת להן להתמודד עם תסכולים ולגדול ולעזוב אותך וכו. אני, אישית, חושבת שכדאי שתשקיעי בעצמך ותעשי את ה"תיקון" שאת צריכה לפני שאת צוללת כל כולך לקשר הבא כדי שתבואי אליו מחוזקת ו"נקיה" נפשית, עם יותר קבלה עצמית - דברים מאוד חשובים ליצירת קשר בריא.

 

[דסי אשר]

מפלצת בארון... ועוד

הי, קורה הרבה פעמים, במשפחות, שאחת הדמויות במערכת "מספרת" בהתנהגותה- קושי של דמות או דמויות אחרות באותה מערכת משפחתית. מה שקרוי בשפת המקצוע- "הפציינט המזוהה". לא תמיד הפציינט המזוהה הוא זה שבאמת יש לו הבעיה, אלא הוא זה, שבאופן פראדוכסאלי, בחולשתו- בעצם החזק ביותר במערכת המשפחתית לספר ולהוציא את הקושי המשפחתי החוצה, על מנת שיעשה הצעד לשם התערבות מקצועית. השק שנעה אמא של ים ואופק נושאת על עצמה, שנים כה רבות, כל כך כבד, שיכול להיות שהוא הסיבה לעצב של ים, להסתגרות שלה. כבד מאד להיות בהריון בגיל 16.5 וחצי, שלא מאהבה, ולהחליט להשאיר את ההריון משום חשש מפני רגשות אשמה הנובעים מהפלה. קשה מאד להתמודד עם הורות ראשונה- גם כאשר באה מאהבה. פי אלף מונים קשה להתמודד לבד עם סיפור לידתה של הורות של ים, סיפור ההריון, סיפור יצירת הקשר, התנרים הסביביתיים, ובוודאי עוד דברים שלא נכבתו. קשה מאד להתמודד עם קשיים רגשיים כאלה לבד. ובטח שלילדה בת 5, שקולטת ללא מילים את השק הכבד שעל נפשה של נעה, קשה עוד יותר להתמודד בגילה עם עולמות תוכן ורגש לא מובנים ולא ברורים לה לחלוטין. סיפור מי האבא- הוא הרבה יותר מאשר בנית הסיפור. מסביב לשם, יש עוד כל כך הרבה דברים. סיפורה של נעה אינו זהה לסיפורה של ליאת+, שמגדלת את בנה עם חברה- אשה אחרת. זה מעשה שנעשה מתוך בחירה, בגיל אחר מאשר גיל 17... אני כותבת כאילו לא באופן אישי, כפי שאני רגילה לכתוב. אבל הדברים שכתבת נועה, כל כך כבדים, שאין ספק שמגיע לכולן עזרה, עזרה ב"הכלה" שלך, שמשהו יוכל להקשיב ולהקשיב ולהקשיב לכל העולמות הרבים שאת נושאת על הכתפיים,בנשמה, בכל איבר מאיברייך - וכך לאט לאט לאפשר לך להשתחרר ולגדול ולצאת ממה שקרה בגיל 16.5. זו לא שיחת ייעוץ אחת, ולא שתיים. ואכן, כדאי למצוא משהוא טוב לא עם עמדות קדומות.... דסי

 

[zimes]

לא אמרו לך שאין מכסות? ../images/Emo24.gif

 

[החתולה השחורה]

פעם חברה שאלה אותי כיצד אני

(או היא) יכולה להיות בטוחה שהיא אמא טובה? חשבתי וחשבתי, על כל מיני קריטריונים כגון משך ההנקה, מספר שעות ביום עם הילד, מכה/לא מכה, חוגים וכ"ו. אף אחד מהקריטריונים האלו, ביחד או לחוד, לא היו הגיוניים ופסלתי את כולם. בסוף החלטתי שאמא טובה היא אמא שתמיד שואלת את עצמה שוב ושוב האם היא אמא טובה, ומנסה תמיד לתקן ולהשתפר. נראה לי שזה בדיוק מה שאת עושה כאן.

 

[עירית ל]

אני מסכימה

ונועה, הסיפור שלך נוגע ללב.

אני בטוחה שכל החלטה שתקבלי, תהיה נכונה עבורך, כיוון שאת מפנה כל כך הרבה מקום להתלבטות.

 

[tonti]

רק ../images/Emo24.gif

שתקום מי שחושבת שהיא אמא טובה. לא יודעת איזו אמא את (נשמע לי שיותר קרובה לטובה) אבל את נהדרת.

 

[חגית אמא של אלה]

לנועהלה, אמא נהדרת ../images/Emo24.gif

מה שלומך חמודה שלי?? את יודעת מה אני חושבת עלייך בתור אמא

, אז אם אוכל הפעם להתייחס לנושא האב. כמו אצלך, גם אצלנו ה"ביולוגי" (ברשותכם לא אחמיא לו עם "אבא") הוא לא משהו להתגאות בו. החלטתי כבר בשלב ההריון להיות כנה עם ילדתי אך לשמור על גבולות של נימוס וכבוד אלמנטרי. כשהיא שאלה לראשונה, בתחילת השנה, "איפה אבא שלי"- עניתי אוטומטית את האמת "הוא גר בארץ אחרת". מעבר לזה, נכון לעכשיו, היא לא שאלה עוד שאלות. גם אני עדיין בדילמה כי הייתי מעדיפה שאיזכורו לא יהיה בחיינו. לא היייתי רוצה להגיד לה את שמו כשתשאל, פשוט כי השם מעביר בי צמרמורת וכי אין לו שום חלק בחיינו. אך אני לא מוכנה להגיד לה ש"אין לך אבא" אלא מעדיפה לספר פרטים בסיסיים לצד העובדה, שיש משפחות בהן יש שני הורים ויש כאלה שלא. הוא לא נמצא בחיינו כי כך בחר. אבל אמא פה ואני אף פעם לא אעזוב אותך. את מוזמנת לצלצל אלי (אם שמרת את המספר...) אם לא בא לך להיחשף עם כל מיני פרטים. התייעצתי בזמנו עם איש מקצוע לגבי הענין ובהחלט נראה לי שכך נכון לעשות. נראה לי חשוב להתייחס לבקשתה לאינפורמציה בכבוד ורצינות. סה"כ היא ילדה בוגרת שבאמת רוצה לדעת, והפיכת הענין ל"סוד" או ענין שלא מדברים עליו יכול לגרום לה לחוסר ביטחון ומחשבה שמשהו לא בסדר. מה דעתך??

 

[לאה_מ]

נועה ../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif

אני מצטרפת לדעה שכבר הובעה כאן לפני, שבעצם החקירה והבדיקה שלך, וההסתכלות פנימה והנסיון לשנות ולהשתפר - את פשוט לא יכולה להיות אמא רעה. אני חושבת שאת צריכה לענות על שאלותיה של ים לגבי אבא שלה, ולענות את האמת. מצאי את הניסוח שתרגישי יותר בנוח איתו, אבל המידע שאת מוסרת לה חייב להיות אמיתי. אם תשקרי לה והיא תגלה זאת בגיל מאוחר יותר, לא תרצי לעמוד בפני האפשרות שהיא לא תוכל לסלוח לך. אני חושבת שבשלב זה אפשר להצטמצם למשהו מאד כללי בקשר לאב (בדומה למה שחגית סיפרה, או איזה משפט כללי אחר, שהוא אמיתי מבחינה עובדתית) ולהתמקד בעצמך. למרות שאת אומרת שבחרת באפשרות הפחדנית, אני חושבת שדרוש גם הרבה אומץ כדי לשמור הריון מגבר שנוא בגיל 16.5, כדי ללדת ילדה בגיל צעיר כל כך, כדי לשמור עליה ולגדל אותה, כדי להיות אמא כל כך מודעת. את לא נשמעת לי פחדנית בכלל! אני מצטרפת להצעה שהוצעה כאן, להפגש עם איש מקצוע שיעזור לך לפתור את הדילמות הקשות שאת נתונה בהן, ולחיות יותר בשלום עם עצמך. נשמע שיש לך עוצמה פנימית אדירה, וכדאי לך ללמוד להכיר בה ולהשתמש בה. אני חושבת שפגישות כאלה שלך יעזרו, בסופו של דבר, גם לים (ולאופק, כמובן).