והנה שלי
אף פעם לא תדעי. תסלחו לי רגע אם זה ישמע לא בוגר, אבל עד לא מזמן, ואולי גם עכשיו רק שזה יותר בהדחקה, שלמה כיכב לי ב"פנטזית האהבה הראשונה שלי". כלומר, מעולם לא היתה לי אהבה, ושלמה סימל מן דמות אגדית של החבר האידיאלי. אני יודעת שזה נשמע ביזארי, מה נערה בתחילת התבגרותה מתאהבת באיזה זמר מזדקן, במקום ללכת לבני גילה. זה נשמה פתאטי בטירוף. אפילו כשאמרו לי את זה הייתי מכחישה מייד, גם לי ביני לבין עצמי זה נשמע חריג. אבל זה היה נכון. אפילו שלחתי לו פעם מכתב שמפרט בדיוק את כל רגשותי כלפיו. הוא לא ענה לי כמובן. פשוט הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש, והייתי מתוסכלת מהידיעה שאין לי שום סיכוי להגשים את הפנטזיה הזאת. לכן, השיר הזה, כל פעם שאני שומעת אותו, עדיין צצות אצלי מחשבות בנושא, על הכאב שהוא אף פעם לא ידע כמה אהבתי. עד היום, גם בפעם האלף ששמעתי ת´שיר, וגם כשהתבגרתי קצת השיר הזה עושה לי דפיקות לב. "ועכשיו לנוע, הרהורים שלא הולכים לשום מקום"
