אני מודאגת מוטרפת מוטרדת מופגזת
לא יאומן מה שקורה כאן אצלנו בצפון זה לחיות במערכת מטורפת בלתי הגיונית ובלתי אנושית הנפילות היום התחילו בחמש לפנות בוקר עת הקפצתי את החייל לאוטובוס. מה אגיד ומה אספר מהיכן להתחיל לא יודעת , אני יודעת רק לספר לכם שאיבדתי אחיין אהוב יקר צעיר אבא לתינוקת והשאיר אשה בהריון בחודשים ראשונים, החייל הגיע להלויה , וזו הייתה הלויה הכי גדולה שאני זוכרת . טיל שנחת במוסך הרכבת קטע את חיו באחת. חזרתי הביתה דביקה הגעתי לנפילות הקטיושות והאזעקות להכנס למקלטים, אפילו להתקלח כמו בן אדם לא יכולתי מעוצמת החרדות והפחד שהשתלט עלי. הבן החליט לישון בבית החייל בתל אביב בסוף שבוע זה כי כל חבריו ברחו לתל אביב. ליל אמש הייה ליל שימורים לא הצלחנו לישון הוא קם עם שארית כוחותיו ויצא חזרה לצבא. אני לבד עם המטחים והמטוסים שלא חדלים לטוס , והבטן שלי מתנהגת בהתאם וכול כולי הולכת ודועכת מוראלית רגשית נפשית. רק מי שחווה את מה שאנחנו "כאן" חווים יכול להבין אותי. הגיהנום עלי אדמות - זה כאן. המזבאלה הצליח להרדים אותנו- ואנו נרדמנו בשמירה אין לי משפט מסיים יותר מתאים מזה.