התוספת שתופסת.
אני רואה שכבר החלטת מה לעשות, אבל עדיין יש לי תוספת חשובה - שאני בספק אם תשמעי אותה מהמורה שלך ליוגה (או לטאי-צ´י) : הגישות ה"רוחניות" שמאחרי שתי השיטות שונות מהותית. יוגה, מהענפים הנפוצים היום בעולם (בארץ זה בעיקר שיווננדה ואיינגר, נראה לי), מתייחסת בצורה ברורה לבודהיזם (מהאיאנה ? הינהאיאנה ? לא זוכר איזו "סירה"). גם טאי-צ´י מתייחס לבודהיזם (בעברו הרחוק). אלא שטאי-צ´י מתייחס בצורה ברורה יותר, אולי, לטאואיזם. הבודהיזם שנלמד בהא-תא יוגה (האיבר הראשון, כמדומני, מתוך 8 איברי יוגה) נלמד דרך רעיונות. התלמיד מתבקש לשמור על כללי מוסר מסויימים. לשמור על דיאטה מסויימת ועוד. רעיונות אלו מוצגים לתלמיד כחלק מהתורה, שיש לקיימו כדי להתקדם בלימוד וההתפתחות (גם ה"רוחנית", כמובן). בטאי-צ´י, לעומת זאת, למיטב הבנתי, ההתעסקות עם נושאים מוסריים וכו´ אינה חלק מהלימוד. היא יכולה אמנם להתלוות ללימוד, אבל כמו שאני מבין זאת, ההעדר הוא מכוון. התלמיד המתרגל אמנות זו מגיע דרך תהליך הלמידה לתובנות שמקורן פנימי ונצחי בדרך של הזדככות (כלומר, ניקוי הזבל של אמונות "מלאכותיות" מעל אותה ידיעה פנימית מקורית, דרך אימון במגע עם התודעה). במצב זה, אי אפשר "לרמות" אותו. זהו אחד הערכים המוספים של אמנויות הזן, לטעמי, וכמוהן גם הטאי-צ´י. השורה התחתונה היא, שאדם שמתעסק בכללי מוסר מנוסחים ונאמרים, עשוי אולי לפספס את חווית ההתגלות של הלימוד בשתיקה. או שלא הבנתי כלום.
