לא הוויכוח מוליד את זה...
אלא אי הבנת דברי...
אני לא טענתי שאני אוהב את כל מה ששרד במבחן הזמן, אלא שזה מה שהאנושות אוהבת. הצגתי שלושה תנאים נוספים לזה שאני אוהב דבר מה - הכלים להזדהות (שלא תמיד יש...), איכות מקצועית, וקונספט חיובי. אבל זה באמת לא משנה... אני מאמין שאם תרד לעומק דברי, תגלה, שיש תשובות לכל טענה וטענה שלך שם. אני לא אגרור את זה למימדים קנטרניים, אבל אני חושב שלא נכון, ולאו דווקא הכי בוגר בעולם לדבר במונחים של "לשכנע אותי לאהוב" או לא לאהוב. לאהוב לא ניתן לשכנע אף אחד, זה הפוינט... אדם צריך להזדהות מעצמו, ולהגיע לאותה הזדהות בכלים שלו, ואי אפשר לשכנע. עצם הביטוי "לשכנע", מרמז על ויכוח, בשעה שאין כזה. זה מזכיר לי איך בגיל 15 שאלנו כולנו שאלות בסגנון "מי יותר טוב - הולדסוורת' או הנדרסון?" - קצת ילדותי לא? ברור שאין כאן "מי יותר טוב", אלא שני אמנים שונים שיש להם דברים נפרדים להציע לעולם, א מ י ר ה תרבותית משלהם. שווה אך שונה. אותו כנ"ל כאן. הזכרתי שאין בדברי משום שלילת האינדיבידואליזם, מכיוון שהקוד פתוח, ומה שיפה בו זה התפתחות המוטציות... ככלל, אני משתדל ללכת על דרך החיוב, ולא באילימינציה, כי יש יותר סיכוי להגיע למסקנה מבלי להגיע להתנגשות של רעיונות. אם תקרא שנית, ואולי יותר לעומק, אני בטוח שתוכל להבין למה התכוונתי. במיוחד שורות הסיום. אז גם תבין, שאין ביניינו ויכוח. וגם בינך לבין שי אין באמת ויכוח מהותי. אבל רק אם מסתכלים על המאקרו. במיקרו כמובן שיש סטיות, ותוכל למצוא יוצאים מן הכלל, מטי מעט, אנשים כמו ריצ'י בונה, הולדסוורת', ואולי עוד 2-3 שחיים היום, שהאמירה שלהם נובעת בעיקרה ממקור לא ידוע, ולא ניתן ליחס לסטייטמנט המרכזי שלהם רפרנציות היסטוריות או תרבותיות קודמות. אבל אלה אנומליות ממש... אני מאמין שעל אדם, במיוחד מוסיקאי, לאהוב את כל מה שניתן לו כמתנה. זה אומר כל עולם הצלילים והתופעה האקוסטית. כל ז'אנר, כל אמן איכות, כל זרם וסינטוזיו, יש בהם משהו שחשוב לכולם. השאלה היחידה היא, האם אתה מזדהה? ואם לא, האם זה בגלל שאין לך הכלים? ואם יש לך, ועדיין לא, האם יש מניע פסיכולוגי/פסיכוסוציאלי שמונע זאת? בכל מקרה, אתה צודק. רק אני לא בטוח שברור לך, לשיטתי, באיזה הקשר אתה צודק.
אלא אי הבנת דברי...
אני לא טענתי שאני אוהב את כל מה ששרד במבחן הזמן, אלא שזה מה שהאנושות אוהבת. הצגתי שלושה תנאים נוספים לזה שאני אוהב דבר מה - הכלים להזדהות (שלא תמיד יש...), איכות מקצועית, וקונספט חיובי. אבל זה באמת לא משנה... אני מאמין שאם תרד לעומק דברי, תגלה, שיש תשובות לכל טענה וטענה שלך שם. אני לא אגרור את זה למימדים קנטרניים, אבל אני חושב שלא נכון, ולאו דווקא הכי בוגר בעולם לדבר במונחים של "לשכנע אותי לאהוב" או לא לאהוב. לאהוב לא ניתן לשכנע אף אחד, זה הפוינט... אדם צריך להזדהות מעצמו, ולהגיע לאותה הזדהות בכלים שלו, ואי אפשר לשכנע. עצם הביטוי "לשכנע", מרמז על ויכוח, בשעה שאין כזה. זה מזכיר לי איך בגיל 15 שאלנו כולנו שאלות בסגנון "מי יותר טוב - הולדסוורת' או הנדרסון?" - קצת ילדותי לא? ברור שאין כאן "מי יותר טוב", אלא שני אמנים שונים שיש להם דברים נפרדים להציע לעולם, א מ י ר ה תרבותית משלהם. שווה אך שונה. אותו כנ"ל כאן. הזכרתי שאין בדברי משום שלילת האינדיבידואליזם, מכיוון שהקוד פתוח, ומה שיפה בו זה התפתחות המוטציות... ככלל, אני משתדל ללכת על דרך החיוב, ולא באילימינציה, כי יש יותר סיכוי להגיע למסקנה מבלי להגיע להתנגשות של רעיונות. אם תקרא שנית, ואולי יותר לעומק, אני בטוח שתוכל להבין למה התכוונתי. במיוחד שורות הסיום. אז גם תבין, שאין ביניינו ויכוח. וגם בינך לבין שי אין באמת ויכוח מהותי. אבל רק אם מסתכלים על המאקרו. במיקרו כמובן שיש סטיות, ותוכל למצוא יוצאים מן הכלל, מטי מעט, אנשים כמו ריצ'י בונה, הולדסוורת', ואולי עוד 2-3 שחיים היום, שהאמירה שלהם נובעת בעיקרה ממקור לא ידוע, ולא ניתן ליחס לסטייטמנט המרכזי שלהם רפרנציות היסטוריות או תרבותיות קודמות. אבל אלה אנומליות ממש... אני מאמין שעל אדם, במיוחד מוסיקאי, לאהוב את כל מה שניתן לו כמתנה. זה אומר כל עולם הצלילים והתופעה האקוסטית. כל ז'אנר, כל אמן איכות, כל זרם וסינטוזיו, יש בהם משהו שחשוב לכולם. השאלה היחידה היא, האם אתה מזדהה? ואם לא, האם זה בגלל שאין לך הכלים? ואם יש לך, ועדיין לא, האם יש מניע פסיכולוגי/פסיכוסוציאלי שמונע זאת? בכל מקרה, אתה צודק. רק אני לא בטוח שברור לך, לשיטתי, באיזה הקשר אתה צודק.