הדברים עם לא תמיד שחור ולבן, את יודעת..
לפעמים מה שנראה לי הכי נכון לילד שלי הוא לחבק אותו ולא להכריח אותו לנסוע לאבא שלו. אבל אם אני לוקחת שני צעדים אחורה ומסתכלת שוב, אני מגלה שאולי זה מה שהכי נכון בשבילו לאותו רגע קצר, אבל בטווח הארוך הרבה יותר נכון בשבילו שאבא שלו יקבע עובדות בשטח, ירים אותו, יניח אותו באוטו, יקשור אותו, ירדוף אחריו חזרה לתוך הבית כשהוא בורח וחוזר חלילה, עד שהוא יצליח להשאיר אותו קשור במכונית וייסע לדרכו עם ילד אחד עצבני, עצוב, כועס אבל יודע עמוק בפנים שאבא שלו נלחם כדי להיות איתו סופ"ש ולא נבהל כשהוא אמר שהוא לא רוצה. בתור אימא דעתנית, הופכת שולחנות ובעלת אג'נדה חינוכים מפורטת, אני יכולוה לומר שאפילו אני כבר יודעת ש"טובת הילד" אינה דבר מובהק, ברור וחד משמעי. חלק מהדפיקויות של הילד שלי נובעות מהפער שבין הגישה של אבא שלו לגישה של אימא שלו, אבל ברור לשנינו שהאמת עוברת איפשהו באמצע.