זר פרחים
זר פרחים צינת הבוקר גרמה לה להתהפך במיטה מצד אל צד ולחפש בידיה את השמיכה בה תעטוף את גופה המעורטל והמיוזע. לילות אוגוסט החמים. שיערה השחור והארוך כרוך סביב צווארה. השעון צלצל. יד עצלה נשלחה לעברו והשתיקה את צלצלו באחת. לא, הבוקר לא תקום בזמן. היום הוא יום אחר שלא ככל הימים. ביום האתמול הכינה את עצמה ליום הזה. נפגשה עם חברתה בבית קפה, פינקה עצמה בפרוסת עוגת גבינה. קנתה לעצמה בגד-גוף צמוד שידגיש את חמוקיה. הרגישה נפלא כשהמוכרת העירה ``יש לך גוף יפה, כשל נערה..`` ביקרה במספרה והחליפה את צבע שיערה לשחור. קנתה גם זוג נרות ריחניים, למקרה שיהיה ערב רומנטי. היום יום אחר, הרהרה בינה לבינה. בעטה בשמיכה ברגליה הלבנות, נטולות השיזוף והחלה מותחת איבריה ומשמיעה קולות אנחה, ספק הנאה ספק כאב עצור. התיישבה באחת, הורידה רגליה על הרצפה והפנתה מבטה אל המראה. התבוננה בעצמה, פעם, פעמיים ונעמדה. התקרבה אל המראה והחלה מביטה בעצמה בכוונה יתרה. האם לא טעות עשתה כשצבעה שיערה לשחור.. ? חשבה שזה צבע צעיר יותר. הביטה בעיניה הטרוטות עדיין, חומות ונטולות ברק, חשבה לעצמה . התבוננה על צווארה הלבן והחלק. מבטה ירד ונח על שדיה. האם לא נפולות הן ? אספה אותן בשתי ידיה וחשבה, לו היו כך… מבטה עבר אל שיפולי בטנה שלא תפחה מעולם, חלף על משולש ערוותה, חמוקיה וירכיה ונח על כפות רגליה, תמיד היו גאוותה. כן, כפות רגליה. ``כפות רגליים קטנות הן סמל לאישה אינטלגנטית..`` פעם מישהו אמר לה, היא האמינה. עמדה בחדרה מול המראה בגופה הערום ומבטה כבר לא היה שם. גופה היה שם וזכרונותיה במקום אחר, במקום בו הזכרונות נעימים. בימים שגופה ידע עינוגים, בימים שגופה גרם לגברים לחזר אחריה. …שעת ערב היא סיימה לעבוד. לבשה את מעילה נטלה את התיק ורצה מהר, כדי לא לאבד את האוטובוס, כי תצטרך להמתין חצי שעה לבא אחריו. דילגה במדרגות במהירות ורצה אל התחנה למרות הגשם שירד. הגיעה לתחנה, ניערה את שיערה והנה האוטובוס הגיע. עלתה מתנשפת והושיטה לנהג את המטבעות ביד רטובה וקרה. הנהג החזיר לה עודף וחייך אליה `` לא קר לך ילדונת..?`` באותו הערב היא לא נותרה לבד. גופה זכה לעינוגים באותו לילה, שלא ידעה מעולם. כך במשך 12 שנים. לילות אהבים שלא תמו.. תמיד, התעוררה בגפה. ימי שישי עצובים.. הוא.. עם אחרת. ימי חג עגומים שרק זר הפרחים באגרטל מזכיר את קיומו ואולי גם ריח הבושם הזול שקנה לה, צאת ידי חובה. כך במשך 12 שנים. חלפו מאז 16 שנים והיא עדיין זוכרת. היום, יום אחר, לא ככל הימים. שוב נח מבטה על גופה הערום שבמראה. העיניים כבר לא היו טרוטות אך מעט לחות. רצה אל חדר האמבטיה, רחצה את גופה, סרקה שיערה והיטיבה עם עצמה ככל שיכלה. היום לא תלך לעבוד החליטה. הודיעה שאינה חשה בטוב. נקפו השעות. שעת בין ערביים והיא עדיין ישובה בכורסא שבסלון בלבושה הטוב, מסורקת, מאופרת ומקשיבה לתקליט עם מיטב השאנסונים הצרפתיים. לידה קופסת ממחטות הנייר קופסת הסיגריות והמאפרה שכבר עולה על גדותיה. גופה היה שם וזכרונותיה במקום אחר. … היא הכינה מרק ירקות מוקרם כמו שאהב ופאי תפוחים כמו שאהב וחיכתה לו כהרגלה, כמו שאהבה. השולחן היה ערוך. הכל היה מוכן רק, הוא עוד לא הגיע. אולי מאחר מעט היום, אולי בגלל הגשם. כבר חצות, הגשם כבר פסק מזמן. המרק התקרר, צריך לחמם אותו שוב, גם הפאי. חלפו מאז 16 שנים והיא עדיין זוכרת. צלצול בדלת הקפיץ אותה. הניחה את הסיגריה במאפרה, העיפה מבט חטוף במראה, העבירה אצבעות בשיערה ושוב הצלצול בדלת. ``רגע… רגע… כבר..`` סובבה את המפתח במנעול פעמיים, פתחה את הדלת רק כדי חריץ הצצה. שליח עם זר פרחים עמד שם. ``בשבילי…?`` שאלה. ``כן גבירתי. רק תחתמי לי פה שקיבלת בבקשה..`` ביקש השליח בחוסר סבלנות מופגן. חתמה, לקחה את זר הפרחים ונעלה את הדלת. עומדת בסלון ביתה עם הזר הענק בידה ודופק ליבה מואץ. יש פתק. האם זה הוא ? האם זכר ? רצה למטבח, הביאה אגרטל מלא במים, הניחה בו את הפרחים והניחה אותו על השולחן במרכז הסלון. שקעה שוב בכורסא והתבוננה בזר. שעה, שעתיים ועוד שעה.. האם זכר אותי? האם זכר את היום הזה ? הערב ירד. אפלולית בחדר וכבר לא ראתה את הזר במלוא הדרו. קמה להדליק את האור. בדרכה אל הכורסא חלפה שוב ליד הזר והפתק המוצמד אליו, התעכבה מעט, היססה… לא, לא תקרא. נרדמה. צינת הבוקר העירה אותה וכאב חד פילח את צווארה וכתפה השמאלית, השמיעה צעקת חיה פצועה וראשה נשמט לימינה. בת חמישים (בדיוק) הייתה במותה. קסנדרה
זר פרחים צינת הבוקר גרמה לה להתהפך במיטה מצד אל צד ולחפש בידיה את השמיכה בה תעטוף את גופה המעורטל והמיוזע. לילות אוגוסט החמים. שיערה השחור והארוך כרוך סביב צווארה. השעון צלצל. יד עצלה נשלחה לעברו והשתיקה את צלצלו באחת. לא, הבוקר לא תקום בזמן. היום הוא יום אחר שלא ככל הימים. ביום האתמול הכינה את עצמה ליום הזה. נפגשה עם חברתה בבית קפה, פינקה עצמה בפרוסת עוגת גבינה. קנתה לעצמה בגד-גוף צמוד שידגיש את חמוקיה. הרגישה נפלא כשהמוכרת העירה ``יש לך גוף יפה, כשל נערה..`` ביקרה במספרה והחליפה את צבע שיערה לשחור. קנתה גם זוג נרות ריחניים, למקרה שיהיה ערב רומנטי. היום יום אחר, הרהרה בינה לבינה. בעטה בשמיכה ברגליה הלבנות, נטולות השיזוף והחלה מותחת איבריה ומשמיעה קולות אנחה, ספק הנאה ספק כאב עצור. התיישבה באחת, הורידה רגליה על הרצפה והפנתה מבטה אל המראה. התבוננה בעצמה, פעם, פעמיים ונעמדה. התקרבה אל המראה והחלה מביטה בעצמה בכוונה יתרה. האם לא טעות עשתה כשצבעה שיערה לשחור.. ? חשבה שזה צבע צעיר יותר. הביטה בעיניה הטרוטות עדיין, חומות ונטולות ברק, חשבה לעצמה . התבוננה על צווארה הלבן והחלק. מבטה ירד ונח על שדיה. האם לא נפולות הן ? אספה אותן בשתי ידיה וחשבה, לו היו כך… מבטה עבר אל שיפולי בטנה שלא תפחה מעולם, חלף על משולש ערוותה, חמוקיה וירכיה ונח על כפות רגליה, תמיד היו גאוותה. כן, כפות רגליה. ``כפות רגליים קטנות הן סמל לאישה אינטלגנטית..`` פעם מישהו אמר לה, היא האמינה. עמדה בחדרה מול המראה בגופה הערום ומבטה כבר לא היה שם. גופה היה שם וזכרונותיה במקום אחר, במקום בו הזכרונות נעימים. בימים שגופה ידע עינוגים, בימים שגופה גרם לגברים לחזר אחריה. …שעת ערב היא סיימה לעבוד. לבשה את מעילה נטלה את התיק ורצה מהר, כדי לא לאבד את האוטובוס, כי תצטרך להמתין חצי שעה לבא אחריו. דילגה במדרגות במהירות ורצה אל התחנה למרות הגשם שירד. הגיעה לתחנה, ניערה את שיערה והנה האוטובוס הגיע. עלתה מתנשפת והושיטה לנהג את המטבעות ביד רטובה וקרה. הנהג החזיר לה עודף וחייך אליה `` לא קר לך ילדונת..?`` באותו הערב היא לא נותרה לבד. גופה זכה לעינוגים באותו לילה, שלא ידעה מעולם. כך במשך 12 שנים. לילות אהבים שלא תמו.. תמיד, התעוררה בגפה. ימי שישי עצובים.. הוא.. עם אחרת. ימי חג עגומים שרק זר הפרחים באגרטל מזכיר את קיומו ואולי גם ריח הבושם הזול שקנה לה, צאת ידי חובה. כך במשך 12 שנים. חלפו מאז 16 שנים והיא עדיין זוכרת. היום, יום אחר, לא ככל הימים. שוב נח מבטה על גופה הערום שבמראה. העיניים כבר לא היו טרוטות אך מעט לחות. רצה אל חדר האמבטיה, רחצה את גופה, סרקה שיערה והיטיבה עם עצמה ככל שיכלה. היום לא תלך לעבוד החליטה. הודיעה שאינה חשה בטוב. נקפו השעות. שעת בין ערביים והיא עדיין ישובה בכורסא שבסלון בלבושה הטוב, מסורקת, מאופרת ומקשיבה לתקליט עם מיטב השאנסונים הצרפתיים. לידה קופסת ממחטות הנייר קופסת הסיגריות והמאפרה שכבר עולה על גדותיה. גופה היה שם וזכרונותיה במקום אחר. … היא הכינה מרק ירקות מוקרם כמו שאהב ופאי תפוחים כמו שאהב וחיכתה לו כהרגלה, כמו שאהבה. השולחן היה ערוך. הכל היה מוכן רק, הוא עוד לא הגיע. אולי מאחר מעט היום, אולי בגלל הגשם. כבר חצות, הגשם כבר פסק מזמן. המרק התקרר, צריך לחמם אותו שוב, גם הפאי. חלפו מאז 16 שנים והיא עדיין זוכרת. צלצול בדלת הקפיץ אותה. הניחה את הסיגריה במאפרה, העיפה מבט חטוף במראה, העבירה אצבעות בשיערה ושוב הצלצול בדלת. ``רגע… רגע… כבר..`` סובבה את המפתח במנעול פעמיים, פתחה את הדלת רק כדי חריץ הצצה. שליח עם זר פרחים עמד שם. ``בשבילי…?`` שאלה. ``כן גבירתי. רק תחתמי לי פה שקיבלת בבקשה..`` ביקש השליח בחוסר סבלנות מופגן. חתמה, לקחה את זר הפרחים ונעלה את הדלת. עומדת בסלון ביתה עם הזר הענק בידה ודופק ליבה מואץ. יש פתק. האם זה הוא ? האם זכר ? רצה למטבח, הביאה אגרטל מלא במים, הניחה בו את הפרחים והניחה אותו על השולחן במרכז הסלון. שקעה שוב בכורסא והתבוננה בזר. שעה, שעתיים ועוד שעה.. האם זכר אותי? האם זכר את היום הזה ? הערב ירד. אפלולית בחדר וכבר לא ראתה את הזר במלוא הדרו. קמה להדליק את האור. בדרכה אל הכורסא חלפה שוב ליד הזר והפתק המוצמד אליו, התעכבה מעט, היססה… לא, לא תקרא. נרדמה. צינת הבוקר העירה אותה וכאב חד פילח את צווארה וכתפה השמאלית, השמיעה צעקת חיה פצועה וראשה נשמט לימינה. בת חמישים (בדיוק) הייתה במותה. קסנדרה
