הרכבת מחליקה על הפסים. שיקשוק הגלגלים במסילה יוצרים מנגינה חדגונית בקצב שתי פעימות - עלם - עלמה - עלם - עלמה - עלם... המנגינה מזמזמת בראשי.
אני תוהה מאיפה זה בא לי?
"אה, משני הצעירים היושבים במושבים מקבילים, חשבתי. עלם ועלמה. משוחחים בשקט. מלמולם מרחף בחלל הקרון. "ודאי הם הכירו במהלך הנסיעה הזו", אמרתי לעצמי.
שקועים בשיחה, ובין לבין עולים צחקוקים קטנים של הסכמה ביניהם.
שיקשוק הגלגלים מתקתק בראשי, "עלם - עלמה - עלם - עלמה"... מנגינה תקועה בראשי, "שיהיה", חשבתי. הנוף בחוץ מתחלף כל הזמן. עוצם עיניי...
נזכר בזמן אחר. במדי זית, יושב לצד נערה, לא מכירים.
נענועי הקרון יוצר מגע עדין בינינו. אני מגניב מבט בשער הגולש שעל כתפיה של הנערה היושבת לצידי, וחושב "אילו רק דברנו"...
"איך קרה לך", שומע פתאום את קולה מדבר אלי, מלווה בחיוך קל תחת עיניים אפורות רציניות. כוונתה לידי הימנית הנתונה מתחת לשרוול החולצה בגבס.
"נפלתי לא טוב". חייכתי מופתע מהמשאלה שנענתה. 'צבא' הוספתי, 'קורים דברים', ולעצמי אמרתי: 'נחיתה לא מוצלחת'.
"אחי הצעיר נפל מהאופניים ושבר את ידו, עכשיו גם ידו בגבס", אמרה, מחייכת, משתתפת, חיוכה מעודד.
'סיימת תיכון?' אני שואל, ליצור רצף לשיחה.
"כן, בחודש הבא אני מתגייסת".
'בהצלחה', אמרתי.
נענועי הקרון המשיכו ליצור מגע נעים בינינו, שומע ברקע קולן של שתי הנשים היושבות מאחורנו. אומרת האשה המבוגרת לנערה היושבת לידה: "ראי איזה זוג יפה שניהם" והוסיפה: (אלוהים עשה mon dieu fait quelque chose , חייכתי לשמע הדברים. גם הנערה חייכה, צחקה - "אתה מבין צרפתית", קבעה, ממשיכה לצחוק."
"כן, מבין", עניתי מחוייך.
"זאת דודתי והבת שלה, הן הגיעו מצרפת, לא יודעות עברית". אמרה כשהצחוק עדיין בעיניה.
הרכבת האטה נסיעתה, היא קמה יישרה חצאיתה. שתי הנשים, מאחורנו גם הן קמו. "כאן אנחנו יורדות" אמרה, נוגעת בידי המגובסת. "להתראות" חייכה.
"להית"... עניתי.
הרכבת עצרה בתחנה. הבטתי אליהן מבעד החלון, עומדות על הרציף. הנערה הסתכלה לעברי ונופפה אלי, אמרה משהו אך לא קלטתי, נופפתי אליה בחזרה.
אביבים וקיצים רבים חלפו מאז אותה נסיעה ברכבת.
כעת בסתו ימָי, שוב אני יושב ברכבת, בקרון דומה. הרכבת זזה הותירה את התחנה מאחור. שקשוק הגלגלים מזכירים... שוב, עלם - עלמה - עלם - עלמה - עלם... הרכבת דוהרת, ואני תקוע בתחנות חיי.
זיכרונות נוספים מחכים בתחנות, לעלות, זה אחר זה.
צביטת מורא מתגנבת לתוכי, 'היכן אהיה בעוד שנה... חמש שנים?'
הכתובית הדיגיטלית בקרון מורה על תחנתי המתקרבת, "התכונן לרדת".
קמתי, הגנבתי עוד מבט אחרון בזוג הצעירים המשוחחים בשקט, נזכר בדבריה של הדודה: "mon dieu fait quelque chos"
אני תוהה מאיפה זה בא לי?
"אה, משני הצעירים היושבים במושבים מקבילים, חשבתי. עלם ועלמה. משוחחים בשקט. מלמולם מרחף בחלל הקרון. "ודאי הם הכירו במהלך הנסיעה הזו", אמרתי לעצמי.
שקועים בשיחה, ובין לבין עולים צחקוקים קטנים של הסכמה ביניהם.
שיקשוק הגלגלים מתקתק בראשי, "עלם - עלמה - עלם - עלמה"... מנגינה תקועה בראשי, "שיהיה", חשבתי. הנוף בחוץ מתחלף כל הזמן. עוצם עיניי...
נזכר בזמן אחר. במדי זית, יושב לצד נערה, לא מכירים.
נענועי הקרון יוצר מגע עדין בינינו. אני מגניב מבט בשער הגולש שעל כתפיה של הנערה היושבת לצידי, וחושב "אילו רק דברנו"...
"איך קרה לך", שומע פתאום את קולה מדבר אלי, מלווה בחיוך קל תחת עיניים אפורות רציניות. כוונתה לידי הימנית הנתונה מתחת לשרוול החולצה בגבס.
"נפלתי לא טוב". חייכתי מופתע מהמשאלה שנענתה. 'צבא' הוספתי, 'קורים דברים', ולעצמי אמרתי: 'נחיתה לא מוצלחת'.
"אחי הצעיר נפל מהאופניים ושבר את ידו, עכשיו גם ידו בגבס", אמרה, מחייכת, משתתפת, חיוכה מעודד.
'סיימת תיכון?' אני שואל, ליצור רצף לשיחה.
"כן, בחודש הבא אני מתגייסת".
'בהצלחה', אמרתי.
נענועי הקרון המשיכו ליצור מגע נעים בינינו, שומע ברקע קולן של שתי הנשים היושבות מאחורנו. אומרת האשה המבוגרת לנערה היושבת לידה: "ראי איזה זוג יפה שניהם" והוסיפה: (אלוהים עשה mon dieu fait quelque chose , חייכתי לשמע הדברים. גם הנערה חייכה, צחקה - "אתה מבין צרפתית", קבעה, ממשיכה לצחוק."
"כן, מבין", עניתי מחוייך.
"זאת דודתי והבת שלה, הן הגיעו מצרפת, לא יודעות עברית". אמרה כשהצחוק עדיין בעיניה.
הרכבת האטה נסיעתה, היא קמה יישרה חצאיתה. שתי הנשים, מאחורנו גם הן קמו. "כאן אנחנו יורדות" אמרה, נוגעת בידי המגובסת. "להתראות" חייכה.
"להית"... עניתי.
הרכבת עצרה בתחנה. הבטתי אליהן מבעד החלון, עומדות על הרציף. הנערה הסתכלה לעברי ונופפה אלי, אמרה משהו אך לא קלטתי, נופפתי אליה בחזרה.
אביבים וקיצים רבים חלפו מאז אותה נסיעה ברכבת.
כעת בסתו ימָי, שוב אני יושב ברכבת, בקרון דומה. הרכבת זזה הותירה את התחנה מאחור. שקשוק הגלגלים מזכירים... שוב, עלם - עלמה - עלם - עלמה - עלם... הרכבת דוהרת, ואני תקוע בתחנות חיי.
זיכרונות נוספים מחכים בתחנות, לעלות, זה אחר זה.
צביטת מורא מתגנבת לתוכי, 'היכן אהיה בעוד שנה... חמש שנים?'
הכתובית הדיגיטלית בקרון מורה על תחנתי המתקרבת, "התכונן לרדת".
קמתי, הגנבתי עוד מבט אחרון בזוג הצעירים המשוחחים בשקט, נזכר בדבריה של הדודה: "mon dieu fait quelque chos"
קבצים מצורפים
-
P4110067.JPG
נערך לאחרונה ב: