מזדהה ומבינה את הכאב...אבל-
"מה עשית לי...? איך הצלחת לגזול ממני?" - צרם לי.... אף אחד לא אחראי עליך את זו שאחראית על מהלך החיים. אינך קורבן של מישהו. ההחלטה בידיך ואחזור על זה שוב ושוב... את בוחרת להיות במקום פאסיבי ("אני מרחפת... חיה לא חיה... מבצעת את תפקידי במשרד - אבל לא עובדת ממלאת אחר מטלות המרצה באונ` - אבל לא לומדת יוצאת לבלות עם חבריי - אך לא נהנית מזמינים אותי לרקוד - אך אינני נענית כשמדברים אני מהנהנת - אך אינני קשובה כשמחבקים אותי - אני מחבקת אך איני משיבה אהבה כשמנשקים אותי בלהט - אני מנשקת ללא כל תאבה כשמחמיאים לי - אני מודה, ללא כל גאווה כשמבקשים - אני נותנת ללא חדוות הנתינה כשמביעים כלפיי רגשות") וכל האחריות היא עליך. הבחירה להיות "זומבי" כנראה התאימה לך ועדין מתאימה ונראה על פי הכתוב שאת נמצאת במעין תקופת "התכנסות" לאחר מערכת יחסים שעברת, זה דבר בריא ונכון לעשות, מעיין התאבלות על מה שהיה, ולאחר תקופה כזו, מה שיבוא במקום של הכאב וה"אבל" הוא צמיחה מחודשת, מוזה 28 חדשה , עם שינויים והבנות חדשות. אז נבון זה כואב היום וכנראה גם יכאב מחר (ומי כמוני יודעת...לצערי...זה לוקח יותר מדי זמן לטעמי)...אבל ממשיכים הלאה, לא שוקעים במרה שחורה. תחיי את הרגע, תהיי שם, תסתכלי על חייך, ואז תמשיכי.... זה לא גיא, זה לא יוסף או כל אחד אחר...זו את!