זקוקה לעצה....
שלום. הסיפור שלי קצת ארוך, אבל אני בכל זאת אפרט את כולו. גם כדי לקבל עצות מועילות וגם כדי לפרוק, סוף סוף. אני מודה מאד למי שישרוד עד סופו ויגיב כי תגובותיכם באמת חשובות לי אני נשואה מזה 5 שנים, אם לתאומות בנות שנה. בעלי ואני היינו חברים שנתיים לפני שהתחתנו, שמתוכם חצי שנה גרנו ביחד. עד החתונה הכל היה מקסים. הייתה אהבה גדולה. היו בעיות (שאפרט בהמשך) אך ברוב תמימותי האמנתי שהאהבה תנצח את הכל והתחתנתי. הבעיות התחילו עם משפחתו של בעלי. אציין שאנחנו מגיעים מסביבה סוציו אקונומית שונה לחלוטין. אני גדלתי בבית מהמעמד הבינוני +, היחסים בין הורי היו והינם נורמטיביים לחלוטין. בעלי בא ממשפחה הרוסה, מצב סוציו אקונומי נמוך מאד. בגדול, ידוע לי שהאב היה נוכל ומכה, אני לא מכירה אותו כשפגשתי את בעלי הם כבר היו רק הוא, אמו ואחותו. כפי שציינתי, הבעיות התחילו מצד המשפחה של בעלי. בכל פעם שהיינו בחברתם, הרגשתי שמתייחסים אליי בזלזול רב ופשוט הרגשתי לא רצויה. היו גם מספר מקרים בהם אחותו קיללה אותי, סתם כך כי רבה עם בעלי, במטרה לפגוע בו (מבלי שהייתי קשורה לעניין). סביב החתונה היו גם מריבות רבות. אמא של בעלי לא רצתה שנתחתן וסירבה לעזור, הן כלכלית והן בהכנות לחתונה. כל כובד מימון החתונה נפל על הוריי, שלקחו הלוואות. עם הזמן, נערמו עוד ועוד מקרים בהם הרגשתי נפגעת ותדירות הביקורים אצל משפחתו של בעלי הלכה והתמעטה. בכל פעם כשהיינו חוזרים משם, היינו רבים.השלמתי עם זה שזו משפחתו ואני לא אוכל לשנות אותם, אך הפריע לי מאד שבעלי לא נוקט עמדה לצידי ומעלים עין מהערות עוקצניות ופוגעות. זה הגיע למצב, שבכל פעם שידעתי שנלך לשם, לא ישנתי לילות (אני בד"כ אדם מאד חזק, אבל מולם ספציפית הייתי נשברת. ממש פחדתי מהם). עד שהגיע היום שאמרתי די. או שתגן על כבודי, או שלא נלך לשם יותר. בעלי בחר לנתק את הקשר ולא להתעמת איתם. משם העניינים רק התדרדרו. מאז, בעלי מתנהג אליי בצורה מחפירה. כל ויכוח קטן מנופח על ידו ונגמר בעזיבתו את הבית, לעיתים אף ליומיים- שלושה. הוא לא עונה לטלפונים כדי לגרום לי לדאוג ולעיתים אף מאיים בהתאבדות. בסוף הוא תמיד חוזר ומבקש סליחה. ואני תמיד סולחת. היו מספר מקרים בהם ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור מול משפחתו, אך תמיד קיבלתי שוב את אותו יחס מזלזל ומעליב מצידם, מה שהביא אותי למסקנה שפשוט לא איכפת להם ממני, מבעלי או מהבנות. לדוג': למרות שהזמנתי את אמו של בעלי מספר פעמים לבקר בביתנו ולראות את נכדותיה, תמיד נעניתי בתשובות כגון אין לי זמן. לגיא אח"כ הייתה מספרת שהיא לא באה כי אני אומרת לה שהיא לא רצויה. והוא תמיד היה רב איתי, על אף שנכח בשיחות בהן הזמנתי אותה ושמע את תגובתה... כך נוצר מצב שאימו לא ראתה את הבנות מאז היו בנות חודש (!!!), ואני מצידי החלטתי שאם היא לא יודעת לקבל אותי בביתה וגם אין לה זמן לבוא לביתי, כנראה שלא חשוב לה כ"כ לפני שבוע הרימה אימו טלפון אליי וביקשה להזמין אותנו לחתונה של בתה (אחותו של בעלי). ראיתי זאת כהזדמנות נפלאה לנסות להשלים ולהתקרב, והסכמתי ללכת. ביום חמישי נערכה החינה וביום רביעי בערב הבהיר לי בעלי שאינו רוצה שאגיע כי מבחינתו אני לא רצויה שם. כמובן שנעלבתי עד עמקי נשמתי. הבנתי שיכול להיות שנאמר לו לגרום לי לא לבוא או שזו יוזמה שלו. בכל מקרה, כעסתי מאד על כך שהוא משתף פעולה עם עניין כזה, כך או כך. לאחר שביום חמישי חשבתי על כך רבות, החלטתי בסופו של דבר ללכת ע"מ לא להעמיק את הפער במידה ומדובר ביוזמה שלו, מתוך מחשבה שאם אמו או אחותו לא רוצות אותי שם, היה עליהם לומר לי זאת ישירות ולא דרכו אחרי שכבר נתנו לי הזמנה הלכתי והכל עבר כשורה. אמו באמת השתדלה לקבל אותי יפה ואני חייבת לציין שזו הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי רצויה. עם זאת, הרגשתי שהעניינים ביני לבין בעלי לא נפתרו, כיוון שלדעתי לא ייתכן מצב, שבעל יגיד לאשתו "אני הולך בלעדייך, את לא רצויה". לי תמיד היה ברור שלארוע משפחתי הולכים ביחד, כמשפחה או שלא הולכים כלל. כשיצאנו ניסיתי לדבר איתו על כך, אבל הוא רק התעצבן ונסגר כלפיי. ביום שישי נקט בעלי בתרגיל העלמות נוסף ועד עתה לא שב הבייתה. אציין, כי מעבר למשפחתו, עברתי תקופות מאד קשות בחיים עמו בשנתיים האחרונות. התנהגויות שבעיני לא לגיטימיות בחיי נישואין. כגון: העלבתי מול חברים בפרהסיה (יש חברים שמסרבים להפגש איתנו כזוג כי לא נעים להם בחברתו)- אם ע"י פרצופים חמוצים ואם ע"י העלבות מילוליות, העלמויות לא מוסברות (הייתה גם בגידה אחת) וכדו'. כשאני מנסה ליצור עמו שיחה רגועה ולהבין מה מציק לו, אני נענית בתשובות בנימה אגרסיבית של "שום דבר", "הכל מצויין" וכדו'. אתמול, לאחר שנעלם, התקשרתי לאמו ע"מ לברר אם הוא אצלה (מתוך דאגה). ניצלתי את ההזדמנות ע"מ לטהר עימה את האווירה. כמובן שספגתי קיטונות של ביקורת והיא ידעה לסובב את הדברים כך, שאני זאת שלא בסדר כלפיו וכלפי משפחתו. אני, האמת, כבר לא יודעת כ"כ מה לחשוב. האם אני קשה מדי? האם תפיסתי לגבי זוגיות ומשפחתיות שגויה או שבקשותיי לגיטימיות? האם נותר משהו לעשות או שזה באמת הסוף? איך מתחילים מחדש לבד עם תאומות בנות שנה? אני לא מרגישה שאני מסוגלת לטפל בהן לבד, כלכלית ונפשית איך אני ממשיכה מכאן?
שלום. הסיפור שלי קצת ארוך, אבל אני בכל זאת אפרט את כולו. גם כדי לקבל עצות מועילות וגם כדי לפרוק, סוף סוף. אני מודה מאד למי שישרוד עד סופו ויגיב כי תגובותיכם באמת חשובות לי אני נשואה מזה 5 שנים, אם לתאומות בנות שנה. בעלי ואני היינו חברים שנתיים לפני שהתחתנו, שמתוכם חצי שנה גרנו ביחד. עד החתונה הכל היה מקסים. הייתה אהבה גדולה. היו בעיות (שאפרט בהמשך) אך ברוב תמימותי האמנתי שהאהבה תנצח את הכל והתחתנתי. הבעיות התחילו עם משפחתו של בעלי. אציין שאנחנו מגיעים מסביבה סוציו אקונומית שונה לחלוטין. אני גדלתי בבית מהמעמד הבינוני +, היחסים בין הורי היו והינם נורמטיביים לחלוטין. בעלי בא ממשפחה הרוסה, מצב סוציו אקונומי נמוך מאד. בגדול, ידוע לי שהאב היה נוכל ומכה, אני לא מכירה אותו כשפגשתי את בעלי הם כבר היו רק הוא, אמו ואחותו. כפי שציינתי, הבעיות התחילו מצד המשפחה של בעלי. בכל פעם שהיינו בחברתם, הרגשתי שמתייחסים אליי בזלזול רב ופשוט הרגשתי לא רצויה. היו גם מספר מקרים בהם אחותו קיללה אותי, סתם כך כי רבה עם בעלי, במטרה לפגוע בו (מבלי שהייתי קשורה לעניין). סביב החתונה היו גם מריבות רבות. אמא של בעלי לא רצתה שנתחתן וסירבה לעזור, הן כלכלית והן בהכנות לחתונה. כל כובד מימון החתונה נפל על הוריי, שלקחו הלוואות. עם הזמן, נערמו עוד ועוד מקרים בהם הרגשתי נפגעת ותדירות הביקורים אצל משפחתו של בעלי הלכה והתמעטה. בכל פעם כשהיינו חוזרים משם, היינו רבים.השלמתי עם זה שזו משפחתו ואני לא אוכל לשנות אותם, אך הפריע לי מאד שבעלי לא נוקט עמדה לצידי ומעלים עין מהערות עוקצניות ופוגעות. זה הגיע למצב, שבכל פעם שידעתי שנלך לשם, לא ישנתי לילות (אני בד"כ אדם מאד חזק, אבל מולם ספציפית הייתי נשברת. ממש פחדתי מהם). עד שהגיע היום שאמרתי די. או שתגן על כבודי, או שלא נלך לשם יותר. בעלי בחר לנתק את הקשר ולא להתעמת איתם. משם העניינים רק התדרדרו. מאז, בעלי מתנהג אליי בצורה מחפירה. כל ויכוח קטן מנופח על ידו ונגמר בעזיבתו את הבית, לעיתים אף ליומיים- שלושה. הוא לא עונה לטלפונים כדי לגרום לי לדאוג ולעיתים אף מאיים בהתאבדות. בסוף הוא תמיד חוזר ומבקש סליחה. ואני תמיד סולחת. היו מספר מקרים בהם ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור מול משפחתו, אך תמיד קיבלתי שוב את אותו יחס מזלזל ומעליב מצידם, מה שהביא אותי למסקנה שפשוט לא איכפת להם ממני, מבעלי או מהבנות. לדוג': למרות שהזמנתי את אמו של בעלי מספר פעמים לבקר בביתנו ולראות את נכדותיה, תמיד נעניתי בתשובות כגון אין לי זמן. לגיא אח"כ הייתה מספרת שהיא לא באה כי אני אומרת לה שהיא לא רצויה. והוא תמיד היה רב איתי, על אף שנכח בשיחות בהן הזמנתי אותה ושמע את תגובתה... כך נוצר מצב שאימו לא ראתה את הבנות מאז היו בנות חודש (!!!), ואני מצידי החלטתי שאם היא לא יודעת לקבל אותי בביתה וגם אין לה זמן לבוא לביתי, כנראה שלא חשוב לה כ"כ לפני שבוע הרימה אימו טלפון אליי וביקשה להזמין אותנו לחתונה של בתה (אחותו של בעלי). ראיתי זאת כהזדמנות נפלאה לנסות להשלים ולהתקרב, והסכמתי ללכת. ביום חמישי נערכה החינה וביום רביעי בערב הבהיר לי בעלי שאינו רוצה שאגיע כי מבחינתו אני לא רצויה שם. כמובן שנעלבתי עד עמקי נשמתי. הבנתי שיכול להיות שנאמר לו לגרום לי לא לבוא או שזו יוזמה שלו. בכל מקרה, כעסתי מאד על כך שהוא משתף פעולה עם עניין כזה, כך או כך. לאחר שביום חמישי חשבתי על כך רבות, החלטתי בסופו של דבר ללכת ע"מ לא להעמיק את הפער במידה ומדובר ביוזמה שלו, מתוך מחשבה שאם אמו או אחותו לא רוצות אותי שם, היה עליהם לומר לי זאת ישירות ולא דרכו אחרי שכבר נתנו לי הזמנה הלכתי והכל עבר כשורה. אמו באמת השתדלה לקבל אותי יפה ואני חייבת לציין שזו הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי רצויה. עם זאת, הרגשתי שהעניינים ביני לבין בעלי לא נפתרו, כיוון שלדעתי לא ייתכן מצב, שבעל יגיד לאשתו "אני הולך בלעדייך, את לא רצויה". לי תמיד היה ברור שלארוע משפחתי הולכים ביחד, כמשפחה או שלא הולכים כלל. כשיצאנו ניסיתי לדבר איתו על כך, אבל הוא רק התעצבן ונסגר כלפיי. ביום שישי נקט בעלי בתרגיל העלמות נוסף ועד עתה לא שב הבייתה. אציין, כי מעבר למשפחתו, עברתי תקופות מאד קשות בחיים עמו בשנתיים האחרונות. התנהגויות שבעיני לא לגיטימיות בחיי נישואין. כגון: העלבתי מול חברים בפרהסיה (יש חברים שמסרבים להפגש איתנו כזוג כי לא נעים להם בחברתו)- אם ע"י פרצופים חמוצים ואם ע"י העלבות מילוליות, העלמויות לא מוסברות (הייתה גם בגידה אחת) וכדו'. כשאני מנסה ליצור עמו שיחה רגועה ולהבין מה מציק לו, אני נענית בתשובות בנימה אגרסיבית של "שום דבר", "הכל מצויין" וכדו'. אתמול, לאחר שנעלם, התקשרתי לאמו ע"מ לברר אם הוא אצלה (מתוך דאגה). ניצלתי את ההזדמנות ע"מ לטהר עימה את האווירה. כמובן שספגתי קיטונות של ביקורת והיא ידעה לסובב את הדברים כך, שאני זאת שלא בסדר כלפיו וכלפי משפחתו. אני, האמת, כבר לא יודעת כ"כ מה לחשוב. האם אני קשה מדי? האם תפיסתי לגבי זוגיות ומשפחתיות שגויה או שבקשותיי לגיטימיות? האם נותר משהו לעשות או שזה באמת הסוף? איך מתחילים מחדש לבד עם תאומות בנות שנה? אני לא מרגישה שאני מסוגלת לטפל בהן לבד, כלכלית ונפשית איך אני ממשיכה מכאן?
