חמישים וארבע שבועות
בשנה אחת ישנם חמישים וארבע שבועות, אם כל סוף שבוע תכנסי למרה שחורה על שמישהו או מישהי "עניינה" את בן זוגך, תמצאי עצמך חמישים וארבע שבועות "במחשבות קשות"........ עליך להפנים את האלמנט הבסיסי בכל זוגיות- יש לו זכות ליצור אינטימיות עם מי שהוא רוצה, שום מוסד נישואין, יהא פוריטני אשר יהא, לא מאפשר בחוק למנוע את אותה "אינטימיות". את מדברת על העולם המוסרי, בעולם זה לא משתמשים במונחים של זכויות. והנה לך נתון אלמנטרי של איש התבונה- סקרנות מעצם מהותה ניזונה מן ה-"חדש" והבלתי מוכר, כאשר זה נכנס גם אל מוסד הנישואין, אפשרי בהחלט שאישה או איש אחרים "מעניינים" יותר מאשר בן הזוג, בזמן נתון או אפילו לפרק זמן ממושך, תפקידך כ-בת זוג זה לחדש דברים, להפתיע, ובקיצור לגלות במגרש התחרויות את כל הדרכים "לנצח" את האחרים בבואך למשוך את תשומת ליבו של בחיר ליבך, וזה אף הפוך. השיעמום הוא גם נחלת הזוגיות ולא רק העניין, זוהי אוטופיה לדרוש מבן הזוג לעמוד פעור פה לנוכח מילותיך לאורך זמן, נסי לחשוב ולהשיב לעצמך כמה פעמים חזרת על אותם הסיפורים, על אותן הבעיות, על אותן השמחות. במוסד הנישואין יש הרבה "חזרות" והרבה "שיחזורים" של נושאי שיחה, יש בו מעגליות החוזרת על עצמה בתחומים רבים, וכל מעגליות שכזו מעצם מהותה מכרסמת בעוצמות הסקרנות. אני מסכים- חושייך המוסריים, אלו של ה-"בת זוג" אשר בך, צודקים, בהיתכתבות הזו שאת מדברת עליה יש את פוטנציאל האיום על שלמות הזוגיות. אך על אותו משקל העבודה במשרדו עם אנשים אחרים מהווה סביבה פוטנציאלית, בקורסים שהוא משתתף הוא נפגש עם אנשים זרים..... וכן הלאה וכן הלאה. אז אשאלך- מה היא הסביבה שבה אין פוטנציאל? נסי לחשוב.. ולסיום על גדות החידקל, צמחו שני ענפים "אחים", האחד צימח עצמו אל-על והפך קשה עורף, גזע עץ קשה פיתח לעצמו, וראשו היתמר מעל פני הסביבה בגאווה, הרוח רק את צמרותיו מעת לעת הצליח להניע אך גיזעו עמד יציב. לעומתו, אחיו לא פיתח שום גזע, ענפים ענפים הייתה כל הוותיו, רכות הייתה בתנועותיהם, היה הוא לשיח קטן קומה. באחד מן הימים, מים רבים זרמו בחידקל, וגדותיו הלכו ועלו, וזירמו הלך ורב והמים החלו מכים בגזע הקשוע, עוד ועוד, והוא התנגד, ביקש בשורשיו לחזק עצמו עוד ועוד, אך המים כירסמו בגרגירי החול שבתוכו ביקש הגזע למצוא את אחיזתו. לעומתו, אחיו, הרכין ראשו, הבין כי כוחו לא בהיתנגדות, אלא בהכרה כי זוהי גחמתו בר החלוף של החידקל, לא גאווה משלה בתנועותיו, והוא הרכין עצמו, ענפיו בכיוון זרימת המים מתנועעים בקלילות על פני המים. וברגע אחר, התמוטט הגזע הקשוח, כי לא ידע מעולם רכות מה היא, וככל שהמים היכו בו, כך ביקש להקשיח את עמדתו, גרגירי החול שעטפו את שורשיו, נסוגו מפני המים אחד אחד, אולי שניים שניים, עזבוהו לנפשו, כי לא יכלו לסבול את עוצמות המים. ומשרבו הגרגירים העריקים, התפוגגה אחיזתו של הקשוח בקרקע, והוא החל לאבד אחיזתו, גובהו שהיתמר בגאווה היה בעוכריו והוא מט ליפול, עוד ועוד עד אשר נפל, והמים בצהלת השמחה נשאוהו על גבם הרחק ממקום מגוריו. ועליו הביט אחיו השיח, אשר שום גרגיר לא עזבו, המים אותו לא ביקשו לסחוף עמם כי הוא לא עמד מולם בגאווה, עזבוהו ומעבר לטילטולים בענפיו לא ביקשו לעוקרו...... ודי לחכימא ברמיזא. בהצלחה
