זקוקה לעצה
שלום לכולם,
כותבת מתוך יאוש גדול.
אני ובעלי 7 שנים ביחד, שנתיים נשואים, ילדה בת שנה וחצי והריון.
יש הרבה התעללות רגשית בקשר, קללות, השפלות, צעקות, האשמות תמידיות. כמובן שלא אפתיע אם אומר שזה בעיקר מצידו, זאת האמת, לא בגלל שעיוורת כלפי עצמי.
הוא טוען שגם מצידי יש אמירות קשות, מה שנכון גם הוא, אבל, מצידי זה מגיע אחרי שכבר ירו בי עשרות כדורי וידוי הריגה, קיללו וצעקו וייחלו לאמא שלי למות, אז עומדת במטבח ממררת בבכי ומשחילה לכיוונו שהוא בן זונה ואני מעדיפה למות מאשר להיות איתו.
אהבה כבר לא יודעת אם יש, היה נדמה שכן אבל כבר כל כך פצועה שקשה לי להזכר איך זה מרגיש.
תלויה בו כלכלית באופן מלא כרגע, מהנדסת תעשיה וניהול במקצוע, בת 31, מאמינה שאוכל לכלכל את עצמי בכבוד יחסי גם לבד וגם במדינה שלא אוהבת הורים יחידנים.
מנסה במלחמתי האחרונה להסביר לו את השיח האלים שלו ולא מצליחה, כל מה שהוא רואה זה שאני מטיחה בו האשמות בעוד הוא עושה את המיטב לפרנס את המשפחה. לא מבין ולא מאמין שכך אני רואה אותו. קוראת הרבה בנושא התעללות נפשית, מרגישה שכותבים שם על חיי. הבטיח בעבר, כשעזבתי את הבית, ללכת לפסיכולוג. אבל שוב חזר להאמין שהקללות מגיעות לי אז לא מקיים את ההבטחה. הקללות הן חלק מהשיח שלו, אני אומרת "למה אתה לא מנקה" והוא עונה ב"שרמוטה עצלנית". כן...
אני גדלתי בלי אבא, עם אמא חירשת שעבדה סביב השעון בניקיון כדי לפרנס אותי ואותה. הייתה לי ילדות מאוד קשה, כי פשוט לא היה שם אף אחד כדי להשגיח עליי מקרוב. אני מאוד מפחדת לשחזר לילדה שלי את הילדות שלי , נטולת האמצעים ונטולת דמות אבהית.
אז מה עדיף? בית עם התפרצויות זעם וזלזול, אמא שהולכת על ביצים ומפחדת להגיד את אשר על ליבה, אך עדיין בית עם שני הורים שאוהבים את הילדים מאוד ויציבות כלכלית? או לפרק את המשפחה, להיות שונה מאחרים, השרדות כלכלית...
התשובה כביכול ברורה, אבל האם אתם, שעשיתם את הבחירה, בוודאי חלק מכם עם ילדים, איפה המחיר כבד יותר? אשמח לכל הארה מצידכם.
תודה רבה
שלום לכולם,
כותבת מתוך יאוש גדול.
אני ובעלי 7 שנים ביחד, שנתיים נשואים, ילדה בת שנה וחצי והריון.
יש הרבה התעללות רגשית בקשר, קללות, השפלות, צעקות, האשמות תמידיות. כמובן שלא אפתיע אם אומר שזה בעיקר מצידו, זאת האמת, לא בגלל שעיוורת כלפי עצמי.
הוא טוען שגם מצידי יש אמירות קשות, מה שנכון גם הוא, אבל, מצידי זה מגיע אחרי שכבר ירו בי עשרות כדורי וידוי הריגה, קיללו וצעקו וייחלו לאמא שלי למות, אז עומדת במטבח ממררת בבכי ומשחילה לכיוונו שהוא בן זונה ואני מעדיפה למות מאשר להיות איתו.
אהבה כבר לא יודעת אם יש, היה נדמה שכן אבל כבר כל כך פצועה שקשה לי להזכר איך זה מרגיש.
תלויה בו כלכלית באופן מלא כרגע, מהנדסת תעשיה וניהול במקצוע, בת 31, מאמינה שאוכל לכלכל את עצמי בכבוד יחסי גם לבד וגם במדינה שלא אוהבת הורים יחידנים.
מנסה במלחמתי האחרונה להסביר לו את השיח האלים שלו ולא מצליחה, כל מה שהוא רואה זה שאני מטיחה בו האשמות בעוד הוא עושה את המיטב לפרנס את המשפחה. לא מבין ולא מאמין שכך אני רואה אותו. קוראת הרבה בנושא התעללות נפשית, מרגישה שכותבים שם על חיי. הבטיח בעבר, כשעזבתי את הבית, ללכת לפסיכולוג. אבל שוב חזר להאמין שהקללות מגיעות לי אז לא מקיים את ההבטחה. הקללות הן חלק מהשיח שלו, אני אומרת "למה אתה לא מנקה" והוא עונה ב"שרמוטה עצלנית". כן...
אני גדלתי בלי אבא, עם אמא חירשת שעבדה סביב השעון בניקיון כדי לפרנס אותי ואותה. הייתה לי ילדות מאוד קשה, כי פשוט לא היה שם אף אחד כדי להשגיח עליי מקרוב. אני מאוד מפחדת לשחזר לילדה שלי את הילדות שלי , נטולת האמצעים ונטולת דמות אבהית.
אז מה עדיף? בית עם התפרצויות זעם וזלזול, אמא שהולכת על ביצים ומפחדת להגיד את אשר על ליבה, אך עדיין בית עם שני הורים שאוהבים את הילדים מאוד ויציבות כלכלית? או לפרק את המשפחה, להיות שונה מאחרים, השרדות כלכלית...
התשובה כביכול ברורה, אבל האם אתם, שעשיתם את הבחירה, בוודאי חלק מכם עם ילדים, איפה המחיר כבד יותר? אשמח לכל הארה מצידכם.
תודה רבה
