miss beetle
New member
זקוקה לעצה...
שלום לכולם
אני קוראת בפורום הזה כבר מס' שבועות ורק היום, ככה, אזרתי אומץ להעלות על הכתב את המצב אליו נקלענו, אני ובן זוגי... אנחנו בני 26, נשואים שנתיים ללא ילדים. אפתח בכך שאנחנו מאוד אוהבים זה את זו, אהבה מלאת כבוד והערכה. את מערכת היחסים הזוגית שלנו התחלנו אחרי מס' שנים בהם היינו חברים טובים... לפני שאכנס פנימה, חשוב לי לציין כי אין זהו קונפליקט על בסיס דת בלבד לדעתי (לפחות) הנושא מרכיב -חלק- מבעיה. מעט רקע דתי:
אני סוג של דתלשי"ת - שומרת כשרות, קידוש ומסורת בכל הקשור לחגים - זה מבחינתי העיקר ומעבר איני שואפת. בעלי שמר שבת עוד מתקופת היותנו חברים ולא בני זוג, סוגיה עלינו דשנו רבות, היות ומעולם לא כפה עליי לשמור את השבת איתו ויכולתי ואני עדיין יכולה לעשות "מה שבא" לי בשבת, הגענו לסוג של סטטוס קוו על פיו אנחנו מכבדים זה את זו ללא כפייה של אף צד. עוד לפני החתונה סיכמנו ביננו שהילדים לא יחונכו לשמירת שבת אלא יוכלו להנות משני העולמות ולעת בגרותם לבחור את מה שטוב ונוח להם. היות והזוגיות שלנו התפתחה אחרי חברות ארוכה, נהגנו ליהנות מתחומי עניין משותפים. אחרי החתונה, החל בעלי ללכת לשיעורי תורה ולחזור מהם עם "מיני תובנות" בענייני משפחה ובית אליהם אבחר שלא להכנס כאן, מיותר לציין כי לא התלהבתי מהמצב אך היות והוא כל היום סיפר לי כי השיעורים הללו "עוזרים לו להיות בעל טוב יותר ואיש שמח יותר" - העדפתי לשמור לעצמי את ההתנגדות שלי לנושא, רק הזכרתי מידי פעם כי "ישנם עוד דברים אשר עושים או לפחות עשו אותו מאושר"... כעבור מס' חודשים התחיל לקום מוקדם וללכת להתפלל שחרית בבית הכנסת, וכיום מעוניין להתפלל 3 פעמים בבית כנסת ביום חול, וכמובן בשבת וחג - את כל התפילות הנהוגות. כמו כן, מעוניין להקדיש זמן קצוב מידי יום ללימוד תורה והלכה. לאורך הזוגיות שלנו, אני מאוד מכבדת את רצונו, מכינה את הבית והאוכל לפני שבת, משתדלת להתעניין בכל פעם שהוא חוזר עם סיפור מקראי / הלכתי חדש, למרות שבליבי המון פחד וחשש שהוא ימשיך, יתחזק ויהפוך את הדת לעיקר בחייו. יחד עם זאת, אני מאוד תקיפה לגבי השאיפות שלי בתחום ודאגתי ואני עדיין דואגת להבהיר לו כי איני רואה את עצמי מתחזקת וכי הדת וההלכה עבורי - חשובות בגלל שזו המסורת שלנו אך איני מתכוונת להקדיש את חיי או לבנות תא משפחתי על בסיס דתי. לאחרונה החלו להתגלע אי הסכמות ביננו, שעל פני השטח נראה היה כי מקורן בזיקה הדתית השונה ביננו, אך כאשר נכנסתי פנימה, וניתחתי את מקורן ראיתי כי הדת הינה רק חלק מהבעיה. חשוב לי לציין, כי רוב אי ההסכמות שלנו נותרות פתוחות היות ולי יש נטייה לפתוח את כל הנושא ולנתחו בעוד שבעלי מעדיף "לדפדף" ולא לפתוח דברים שהוא יודע שאין לנו הסכמה עליהם, כך נוצר מצב בו שנינו מתנהלים ביומיום עם "כדור" בבטן מבלי שאנו באמת פותחים אותו ומנסים למצוא פתרונות. מאוד קשה לי להגיע לתובנות לגבי הרצונות שלי כאשר אני עימו כי כפי שציינתי בהתחלה, אני אוהבת אותו, כך שבמקום לחשוב עם הראש - הרגשות שלי משפיעים עליי וכך יוצא כי גם אני, לעיתים נגררת אחריו ומעדיפה "לדפדף" התעמקות בנושאים שיוצרים קונפליקטים ביננו, למען שלום בית ויחסים שקטים ורגועים. אלא, כפי שציינתי קודם, הבעיות רבות ועולה תמונה שמותירה אותי בספק גדול האם יש טעם להמשיך בחיי הנישואין הללו. כשאני מתבוננת אחורנית, לשתי שנות הנישואין שלנו, אני רואה כי לכל אורכן לא הסכמנו כמעט על שום דבר מהותי, אין כמעט שום דבר ו/או תחביב אותו אנו אוהבים יחד, אין כמעט שום נושא בו אין לנו אי הסכמות. אז נכון, מי אמר שנשואים צריכים להינות מכל דבר שהם עושים ביחד? מי אמר שעל הכל חייבים להסכים? אבל עם כל הכבוד לשוני ולהבדלים, המצב הוא שאנחנו חיים בבית ומנהלים משק בית משותף אך כל אחד חי בעולמו שלו, עם השקפתו ותחביביו השונים, איני יכולה שלא לחוש כאילו אני גרה בהרמוניה עם שותף טוב לדירה ולא עם בעל. חשבתי תחילה שהמצב שהגענו אליו הינו תוצאה של תקשורת לקויה אז הצעתי שנלך לטיפול זוגי (אצל מטפל גבר כמובן - שבעלי ירגיש בנוח) בעלי מצידו הסכים, אך יחד עם זאת, ציין כי הוא לא כל כך מבין מה זה יעזור לנו אם יש כל כך הרבה סוגיות עליהן אין אנו מסכימים. החלטנו שנחכה עם הטיפול עד אחרי החג ובינתיים, בשבועות האחרונים, אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי "מה עוד אני יכולה לקחת על עצמי? אולי אשלח את הילדים שיהיו לחינוך דתי? אולי זה לא כזה נורא שלכל אחד מאיתנו יהיו עיסוקיו שלו? אולי אני אשתוק על ההתחזקות שלו ואלך אחריו? ופתאום, מבזיק בי אור פנימי וכאילו "מעיר" אותי ושואל "תגידי, לא שכחת את עצמך?". ובאמת עם כל הכבוד לפשרה ולוויתור שקיימים מן הסתם בכל מערכת יחסים, אני מרגישה שאני זו שעושה מאמצים להתעלות על הרצונות שלי בכדי להשביע את רצונו ובעיקר בכדי לשמור על חיי הזוגיות שלנו, אך אם זה המצב כרגע, שנתיים אחר החתונה, מה יהיה בעוד מס' שנים? מה יהיה כשיהיו ילדים? איני רוצה לצייר תמונה בה אני זו שעושה את כל הויתורים למען מערכת היחסים שלנו, אני בטוחה שעצם העובדה שאיני שומרת עם בעלי את השבת ואת ההלכות אותן החל לשמור אחרי החתונה - מעיבה עליו גם וכמובן, מקשה עליו מאוד, אך על פניו, יוצא שאת כל הויתורים וההתגמשויות במערכת היחסים הזו, עושה אני - ואם זה לא נשמע כך - אשמח להערותיכן. הוא כביכול ה"מסכן", שלא יכול להתגמש לו ובפרט קטן כי כך התורה מצווה (ואני באמת מכבדת את הנושא) אז זה לא בסדר מצידי לבוא אליו בטענות, אך יחד עם זאת, אני תוהה על כך שזה בסדר מבחינתו, מבחינת בן הזוג שכביכול כל כך אוהב אותי (ודואג לומר לי זאת מס' פעמים ביום) להסתכל עליי מהצד ולראות אותי, פשוט על נחנקת מהמאמצים להתאים את עצמי אליו - מבלי שיש לי זיקה אמיתית לנושא. רשמתי בתחילת ההודעה כ לדעתי אין מדובר בקונפליקט על רקע דתי בלבד, כי מה שמפריע לי בעיקר הוא שבעלי שכח את הפרופורציות לפיהן חיינו לפני החתונה, ויוצא כי הדת הינה במקום הראשון ואחריה כל השאר, למרות שאני יודעת ומרגישה שאני חשובה לו, אני מודעת לעובדה שהוא הולך ונכנס פנימה לדת, מבלי לקחת בחשבון את הקורבנות שאני מקריבה בחיי היומיום. אם הוא היה מפסיק לאהוב אותי או מחליט ש"נמאס לו" - בהחלט הייתי מבינה (עם כל העלבון שבדבר) והיה לי הרבה יותר קל להוציא את עצמי ממערכת היחסים שלנו אך המצב הוא שהכדור נמצא בידיים שלי כי לו אין יכולת להתגמש בגלל הדת. איני מאמינה באולטימטום ואיני מתכוונת לתת לו לבחור ביני לבין דת כי אין זה הדבר הנכון, אך כן הבהרתי לו כי יש לי מחשבות והתלבטויות הנובעות בעיקר מהתחזקותו ומהעובדה כי אני מרגישה שאני במקום שני אחרי הדת (אם לא כך הדבר - הוא מוזמן להראות לי אחרת, מה שלא עשה), איני יכולה לומר שהוא הראה נכונות לשנות משהו או להאבק עליי היות והוא כל כך אוהב אותי... אני לא רוצה למצוא את עצמי בעוד 20 שנים, מתוסכלת ושונאת את עצמי על שהעברתי חיים שלמים מבלי שחוויתי את כל אותן החוויות החשובות לי. (מכיוון שאני מודעת לכך שאני אחראית לגורלי - איני חושבת שאוכל לשנוא אותו על כך, כי בסופו של דבר אני זו שאבחר או לא אבחר לעשות את כל הויתורים למען הקשר שלנו). מה שאני בגדול שואלת, האם לדעתכם, זוהי סיבה לפרק נשואין? (מתנצלת מראש אם יצא ארוך ומורבל
) בברכת חג חירות שמח
Miss Beetle
שלום לכולם
