זהירות - תגובה ארוכה ../images/Emo13.gif
השקעתי הרבה מחשבה וזמן לכתוב לך תגובה זו. וקודם כל אני רוצה לומר שכל מה שאני כותבת משקף את דעותיי, ושאני ממש לא רואה בעצמי סמכות ולא חושבת שבכיסי נמצאת האמת האולטימטיבית היחידה
וכך כתבת: "כרגע לפחות יש אצלוו איזשהו כח לגרום לי לעשות דברים מסויימים. רק שאני עוד לא יודעת איך משנים את הגישה" - לפי השקפתי, אין לו שום כוח לגרום לך לעשות דברים מסוימים. זו *את* שנותנת לו את הכוח הזה! אם באמת ובתמים לא היית רוצה לעשות דבר מסוים - הוא לא היה יכול לגרום לך לעשות אותו. ולשם הבהרת הנקודה אביא דוגמה מאוד מאוד קיצונית: נאמר שהוא היה רוצה לשתות משקה שאת יודעת שהוא רעיל, או שהוא היה רוצה לשבת באמצע הכביש הסואן או שהוא היה רוצה לנסות לעוף מהמרפסת או להכניס את היד לתנור בוער, או לצאת לרחוב עירום באמצע יום חורפי סוער, או להיכנס לבד לים וכו' וכו' - אני ממש בטוחה ומשוכנעת ששום דבר שהוא היה אומר או עושה לא היה יכול לגרום לך להסכים לכך! ואת יודעת מדוע???? משום שבמצבים הקיצוניים הללו את ממש בטוחה מעל לכל צל של ספק שתפקידך למנוע אותם ולהגן עליו מפניהם. ומשום שאת היית באמת בטוחה שזו הדרך הנכונה - היית פועלת בדרך כל כך חד-משמעית, שהוא היה קולט שאת רצינית ושאין כאן מקום לויכוח. ואת כמובן יודעת שהילדים/ות מאוד רגישים וקולטים אותנו ויודעים מתי אנחנו רציניות ומתי יש לנו ספקות. ושימי לב, שכשיש לך ספקות - אז הוא יותר מתווכח, יותר מנסה. ובמקרים שבהם יש לך וודאות - הוא לא מתווכח, או לכל הפחות מתווכח פחות. וכך כתבת: " ברגע שהוא קם ועושה הוא כאילו מצפה לתוצאה מסויימת - או שכך אני מרגישה. האם מה שאת מציעה הוא לשנות את התגובה? " - בואי נצא מתוך הנחה שאת צודקת, ושהוא עושה פעולה מסוימת בציפייה לתוצאה ולתגובה מסוימת מצידך. האם את רואה את עצמך ככלי משחק בידיו? האם את רובוט שהוא יכול ללחוץ על הכפתורים שלך ו*לגרום לך* לעשות מעשים מסוימים? האם את בובה והוא המושך בחוטים שלך? כבר כתבתי לך, לדעתי: א. אנחנו לא יכולים באמת לשלוט על אף אחד. אנחנו לא יכולים לשנות באמת אף אחד (אם הוא לא רוצה בכך). וזה נכון לשני הכיוונים: את לא יכולה לשלוט בו (אם הוא לא מאפשר לך), והוא לא יכול לשלוט בך (אם את לא נותנת לו). ב. האדם היחיד שאנחנו שולטים עליו ועל מעשיו = אנחנו! וזה נכון לשני הצדדים. זה נכון לגבייך וזה נכון לגבי בנך. ומשום שאני מדברת ***איתך*** ולא עם בנך, מעכשיו אני בכלל לא מתכוונת לעסוק בו יותר! את הרי מספיק מדברת עליו (הוא אומר, והוא חושב, והוא עושה, והוא אולי חושב ש, והוא מתכוון ל...). כבר כתבתי לך, נראה לי שכדאי לך לחשוב: מה *אני* יכולה לעשות בסיטואציה מסוימת *****ללא תלות**** במה שבנך עושה/רוצה/חושב/מתכוון וכו' וכו'? קחי את האחריות, קחי את היוזמה, קחי את השליטה במצב! פעלי לפי הבנתך, לפי שיקולך, ללא לצפות ש*הוא* ישתנה/יבין/יעשה/יחשוב וכו' וכו'. וכך כתבת: "האם את מציעה לשנות תגובה"? - אני מציעה לשנות ***גישה***. את הגישה תיארתי קודם, וממנה נובעות גם התגובות האפשריות שלך. יש שיטה חינוכית שנקראת "שיטת התוצאות הטבעיות וההגיוניות" (שיטתו של אדלר). אני חושבת שזו שיטה מאוד יעילה בהרבה מקרים. חפשי במנוע החיפוש במילים: תוצאות טבעיות, תוצאות הגיוניות, אדלר וכו' ותוכלי לקרוא דיונים שונים בנידון. סיכום קצר של השיטה: לכל פעולה יש תוצאה הגיונית וטבעית. למשל, הוא זורק את הבקבוק על הרצפה. לאור ההיכרות שלו איתך עד היום, מובן שהוא כבר יודע למה לצפות. הוא שוב לוחץ על הכפתור שלך ומרקיד את הבובה-האימא שלו בריקוד הידוע: אימא תגיד "תרים את הבקבוק", הילד יצרח: "לא רוצה", אימא תתעצבן ויהיה שמח. נסי לחשוב על דרכים אחרות להגיב על זריקת הבקבוק (זו רק דוגמה לכללללללללללל הפעמים שהוא מנסה לאתגר אותך...). דרך פעולה אחת: הוא זורק את הבקבוק, את לא אומרת דבר. ביננו, את הרי לא יכולה להכריח אותו להרים את הבקבוק (אלא אם את רוצה להרביץ לו ולהפחיד אותו, ואני מתארת לעצמי שאת ממש לא מעוניינת בכך). כפי שכתבתי, את לא יכולה לשלוט בו ובמעשיו!!! מצד שני, גם הוא לא יכול לשלוט בך ובמעשייך! אז את לא אומרת דבר. את לא מרימה את הבקבוק. מהי התוצאה הטבעית וההגיונית של בקבוק זרוק על הרצפה? נכון, אנשים שעוברים לידו דורכים עליו בלי כוונה, עלולים לשבור אותו. (אני לא בהכרח מציעה לך לדרוך בכוונה על הבקבוק, מכל מקום - לא להיראות כדורכת בכוונה... מצד שני, את גם לא אמורה להשתדל לעקוף את הבקבוק. את הולכת על הרצפה בצורה טבעית). אם הילד צמא והוא לא מרים את הבקבוק - הוא ישאר צמא. יכולות להיות עוד הרבה דרכי תגובה שלך: לא רק מה שעשית עד היום (ומשום שניסית זאת כל כך הרבה פעמים, את הרי רואה שזה לא פועל. אז לא כדאי לנסות אסטרטגיות חדשות?), לא רק לא להרים את הבקבוק. יכולות להיות עוד דרכים. למשל, לומר לו להרים את הבקבוק. ואם הוא יסרב לומר לו (לא בכעס, לא בעצבים, לא בצעקות) בקול שליו ורציני: "אם אתה לא מרים את הבקבוק, אני מבינה מכך שאתה לא באמת רוצה אותו. יש ילדים שאין להם בקבוקים, ולכן החלטתי שאם אתה לא זקוק לבקבוק - אתן אותו להם". ואחרי אזהרה זו, אם הוא לא מרים את הבקבוק, הרימי אותו בעצמך והחביאי אותו במקום גבוה שהואו לא יכול להגיע אליו ואל תתני לו יותר את הבקבוק הזה! ואני מתארת לעצמי שהוא דווקא אוהב את הבקבוקי שלו... ושוב לגבי הדוגמה עם הטלויזיה. את אומרת לא לגשת לחשמל. הוא ניגש. את קמה, מכבה את הTV, מנתקת את החוט מהחשמל, מחברת את תקע הביטחון וזהו זה. אין דיונים על הנושא. את מסרבת לשוחח על הנושא. פשוט לא נכנסת לויכוח: לא מסבירה יותר (הרי הסברת כבר עד שיצא לך מהאף, לא? וזה לא שהוא לא מבין, הוא לא רוצה!), לא מנסה לשכנע אותו. את עוסקת בענייניך, ואם הוא רוצה - זכותו המלאה לכעוס, לקטר, וכו'. הוא לא יכול לגרום לך לדבר על הנושא הזה אם את באמת לא רוצה בכך!!!!! ובסיום הודעתך כתבת כך: "הוא בוכה או צועק 'לא', זה גורם לי להרגיש שמשהו אני עושה לא נכון" - זה משום שאת חושבת שאת יכולה וצריכה לשלוט עליו ועל התנהגותו, ושהוא יכול לשלוט עלייך ועל התנהגותך. האם את לגמרי בטוחה שזה בסדר להגן עליו מהחשמל? בוודאי שאת בטוחה. אז עשי מה שאת צריכה ויכולה כדי למנוע את הסכנה. זה בשליטתך. התנהגותו ותגובתו אינן בשליטתך. זכותו לכעוס, זכותו לומר "לא", ואת לא צריכה להרגיש רע או שאת עושה משהו לא נכון. את באמת באמת באמת חושבת שזה לא נכון שאימא תגן על בנה הקטן מפני חשמל????
השקעתי הרבה מחשבה וזמן לכתוב לך תגובה זו. וקודם כל אני רוצה לומר שכל מה שאני כותבת משקף את דעותיי, ושאני ממש לא רואה בעצמי סמכות ולא חושבת שבכיסי נמצאת האמת האולטימטיבית היחידה
