הבהרה....
היות ובהודעה קודמת כתבתי על המושג של אמונה בקב``ה ואיך לומדים את זה בחסידות, אז אני מביא כאן קטע שמתפרסם השבוע בגיליון של שיחת השבוע. מהי הגישה הנכונה לתופעת הספקות באמונה? יש הסבורים שספקות כאלה הם תופעה טבעית אצל אנשים שניחנו בחשיבה עצמאית, וכי הדבר מעיד על התמודדות אמיתית עם ענייני האמונה. החסידות גורסת שספקות באמונה הם דבר שלילי ביותר. איך אפשר להעלות על הדעת שיהודי יטיל ספק, ולו לרגע קט, בקיומו של הבורא ובאמיתתה של התורה?! וכי אפשר להשלים עם העובדה שבליבו של יהודי מקננות, ולו בסתר, מחשבות כפירה ואפיקורסות?! איך מסלקים את הספקות? לכאורה, הפתרון הוא לספק הסברים ותשובות, שישללו את הספקות ויוכיחו את האמונה. האמת היא, שבדרך זו אין כל ביטחון שהספקות אכן ייעלמו. השכל,מעצם טבעו, איננו מוחלט ואינו חד-משמעי. הטיעון המוחץ ביותר משאיר תמיד סדק קל לדעה המנוגדת. השכל יכול לטעון, שיש הסתברות גדולה יותר שהאמת היא בצד מסויים. אין השכל יכול לשלול לחלוטין את האפשרות השנייה, וממילא גם אין בכוחו לסלק ספקות. חיזוק האמונה תורת החסידות מלמדת, כי ספקות באמונה, כשמם כן הם - חולשה ורפיון-מה באמונה. כאשר האמונה חזקה ואיתנה, והיא מאירה בנפש בכוח ובעוצמה - אין שום ספקות. הספקות נוצרים כאשר האמונה היא חלשה, מעורפלת, מופשטת מדי. על קרקע כזאת צומחים הספקות. הבעיה אינה של השכל, אלא של עוצמת האמונה. הספקות מלמדים על חולשת האמונה, והתחזקות האמונה תגרום ממילא לסילוק הספקות. מסופר כי חסיד אחד התאונן לפני אדמו``ר ה`צמח-צדק`, שנופלים לו ספקות באמונה. שאלו הרבי: ``ומה אכפת לך?``. נזדעק החסיד: ``רבי! הרי יהודי אני!``. השיב הרבי: ``אם-כן, הרי זה בסדר``... ועוד מסופר, כי יהודי אחד בא ל`צמח-צדק` והתאונן שיש לו ספקות באמונה. שאלו הרבי: ``אתה מפחד מהצאר?``. השיב האיש: ``כן``. שאלו שוב: ``האם ראית פעם את הצאר?``. ענה האיש: ``לא, מעולם לא ראיתיו``. הקשה הרבי: ``אם-כן, מדוע אתה מפחד ממנו, מהי ההוכחה שהוא אכן קיים?``. ענה האיש: ``אחי סיפר לי שראה אותו פעם``. הוסיף הרבי ושאל: ``האם גם לי אתה מאמין?``. השיב היהודי: ``בוודאי``. אמר לו הרבי: ``ובכן``... סיפורים אלה משקפים את דרך טיפולה של החסידות בתופעת הספקות. פחות לעסוק בדיונים פילוסופיים, יותר לחזק את האמונה הפשוטה. ואיך מחזקים את האמונה? על-ידי התורה; וליתר דיוק - על-ידי פנימיות התורה. התורה היא חכמתו של הקב``ה. היא המזון של הנשמה. כאשר יהודי לומד תורה כראוי ומתדבק בקדושתה - מתחזקים כוחותיה של הנשמה, וממילא מתחזקת גם האמונה. כוח ריפוי תורת החסידות אמנם עוסקת בסוגיות רבות של אמונה בה`, והיא מסבירה את הדברים בהיגיון רב ובטיעונים שכליים, אבל במהותה האמיתית והפנימית היא איננה שכל. היא פנימיות התורה, חשיפת הנשמה שבכל דבר. החסידות אמנם נתלבשה בשכל, ואנו לומדים אותה בצורה שאנו מבינים אותה בשכלנו, אבל השכל אינו אלא צורת ביטוי של החסידות, ואין הוא ממצה את מהותה. החסידות, במהותה, היא נשמה - נשמת התורה. אלפי יהודים שסבלו מספקות באמונה חשו מיד בכוחה המרפא של החסידות. לאחר זמן-מה של לימוד תורת החסידות גילו, כי הספקות נמוגו; הם פשוט נעלמו. לא רק משום שהחסידות סיפקה תשובות שכליות לספקות (וגם זאת עושה החסידות בהצלחה גדולה), אלא בעיקר משום שהיא חיזקה את הנשמה ואת האמונה, וממילא לא היה עוד מקום לספקות. זה כוחה המופלא של תורת הבעל-שם-טוב, שהיא מסלקת ספקות ומאירה את הנשמה.
)) ולא משה רבינו. בזמנו כשהרב לאו היה רבה של תל-אביב אז הזמינו אותו מבית ספר תיכון מסויים בפתח תקווה לתת הרצאה בערב חנוכה, וכשהרב לאו הגיע לבית הספר ניגש אילו יו``ר מועצת התלמידים ואמר לו כבוד הרב, היות ואנחנו יודעים שהרב לא מחלל שבת ו``חג`` אז דאגנו לרב לדירה עם אוכל לכל שמונת ימי החג בכדי שהרב לא יסע בחזרה בחג הבית, זה לא מצחיק זה מעשה שהיה ואני שמעתי את זה מהרב לאו, אז מה את רוצה אחרי דברים כאלו? עם קצת קצת היו נותנים להם בתיכון קצת יהדות הכל היה נשמע ונראה אחרת. בתקווה שרת החינוך תעשה משהו כמו שהיא אמרה בתחילת דרכה כשרת החינוך.