זלדה

[אלי ו.]

לא מצאת?

מסכת סופרים פרק י, הלכה ו אין פורסין על שמע, לא בישיבה ולא בעמידה, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהן, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב על אנשים, כל שכן על נשים, שאין עושין מעמד ומושב על נשים. ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה. ורבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה, ונותנין טעם לדברים, "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'", כמניין התיבות. ויש אומרים אפילו בשישה, ש"ברכו" שישי הוא. ברכות דף ג לא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. ברכות דף נז העונה "יהא שמיה רבא מברך" - מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הקורא קריאת שמע - ראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך. המניח תפילין בחלום - יצפה לגדולה, שנאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" וגו'. שבת דף קיט אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה "אמן יהא שמיה רבא מברך" בכל כוחו - קורעין לו גזר דינו, שנאמר: "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'". מאי טעמא "בפרע פרעות"? משום ד"ברכו ה'". רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה - מוחלין לו, כתיב הכא "בפרע פרעות", וכתיב התם: "כי פרע הוא". אגב, אני מקוה שהחבר שלך מחולון יבלה זמן רב מאחורי הסורגים.

 

[אטיוד5]

תודה

הכיצד ידעת שהרב הזה הוא חבר שלי?

 

[זולל מישמישים]

לא בדיוק אבל בערך

בכללי הדברים אולי נכונים. אבל בפרטים נראה לי שלא. מסכת סופרים היא לא חלק מהבבלי או מהמשנה, אלא מאוחרת לבבלי אאל"ט. אז הטענה שהמילה קדיש (במשמעות המוכרת לנו) אינה מופיעה בתלמוד, עדיין עומדת בעינה. (מה היא בדיוק המסכת סופרים הזו?) גם הטענה השנייה של אטיוד, שהנוסח המלא של הקדיש לא מופיע בתלמוד, נראית כנכונה. במשנה במסכת מגילה מוזכרת ברכת אבלים (אבל היא לא נקראת עדיין 'קדיש'): [ד,ג] "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרין ברכת אבילים וחתנים, ואין מזמנין על המזון בשם--פחות מעשרה. ובקרקעות, תשעה וכוהן; ואדם, כיוצא בהן."

 

[מכסי פיכלשטיינר]

אני אעדיף שלא להגיד ../images/Emo20.gif

אם כי אעדיף להגיד מאשר להביך אנשים שיקרים לליבי. במילים אחרות, אם יופעל עלי לחץ משפחתי להגיד אותה, אז אני אגיד אותה וזהו, לא אעשה מזה עניין. אין לי צורך לשבח ולהלל את הקב"ה, אפילו לא על קבר פתוח. אני מאד מודע לצורך "להגיד משהו משמעותי, לא חשוב מה" במצבים כאלה, אבל התפילה, כל תפילה בעצם, איננה משהו משמעותי בשבילי. לא לחיוב, בכל אופן.

 

[טללי בוקר]

../images/Emo45.gif עניין מעורר סימני שאלה

המקרים בהם חילוניים גמורים ואפילו אתאיסטים בוחרים לקיים טקסים המכוונים אל ריבון עולם. כששואלים את השאלה מתקבלות בדרך כלל תשובות הסבות סביב עניין התחושה, אולי בגלל זה קשה לי להבין את זה. הפעם האחרונה בה אני קיימתי טקס דתי היתה לפני 15 שנה מתחת לחופה, הדבר היה חשוב לאמא של קרן. זה מתקשר לאמירה שלך על לא להביך אנשים קרובים.

 

[מכסי פיכלשטיינר]

לי קל מאד להבין את זה ../images/Emo20.gif

והנה עוד דוגמא: כשהולכים לניחום אבלים, גם אז יש צורך "להגיד משהו" כשלוחצים את ידי האבל. לא יודעים מה להגיד, לא רוצים להביך. למי שזוכר בעל פה את הברכה המיועדת לסיטואציה הזו יש חיים יותר קלים. אז הוא לא מאמין במה שהוא אומר, למי אכפת.

 

[טללי בוקר]

ואולי זו הבעיה העיקרית

הדברים נהיים בלתי אישיים, האדם לא צריך להתבונן פנימה באותו רגע ולבחור את המלים, מבנה המשפט, הדרך להביע את עצמו. דרך החיים המסורתית לסוגיה דוחפת את האדם להיות פחות אותנטי.

 

[giulietta]

"פחות אותנטי"

זו הגדרה מנמיכה. כללי הטכס של האבלות מסייעים לאדם שנמצא במשבר גדול ובחוסר אונים מסוים. לא כולם, כמובן, יש כאלה שהם בשליטה מלאה אבל הם המיעוט. לרוב בני האדם המסגרת המוגדרת והמוכתבת היא מעין משענת בארוע קשה מעין זה. זאת לא הנמכה בעיני. זו הכרה בחולשת בני האנוש.

 

[מכסי פיכלשטיינר]

האם זו בעיה? ../images/Emo20.gif

אותנטיות היא ערך הומניסטי. מי שאינו שם את האדם במרכז עולמו, אחת היא לו אם האדם אותנטי או לא. אגב, את אותה הטענה אפשר לטעון כלפי דרך החיים הקפיטליסטית: גם היא מציעה לך ארסנל של כלים בלתי אישיים לתקשורת עם אנשים אחרים ועם עצמך, בדרך כלל ע"י רכישת חפצים ושירותים שונים.

 

[טללי בוקר]

מסכים ../images/Emo45.gif

אותנטיות היא ערך הומניסטי שכרוך בשימת האדם במרכז, מתוך כך היא לא רלונטית למי שדבר האל הוא מרכז עולמו, אבל היא מאוד רלוונטית לחילוניים ואתאיסטים שאליהם כיוונתי. וכך גם לגבי דרך החיים הקפיטליסטית, כשהאדם מציב לעצמו סטטוס חברתי ומכשירי חשמל כיעד מרכזי לא נשאר לו מקום לו עצמו והוא נאלץ לצאת ולהמתין במסדרון.

 

[זולל מישמישים]

ואולי זו לא בעיה

אני נוטה להסכים עם מכסי. העובדה שיש לנו איזו אמירה נוסחתית/ריטואלית לומר, זה נותן פיתרון מינימלי, כך שלא ניתקע במצב מביך שאין מה להגיד. זה נכון גם אם אלהים נמצא שם בפנים ("מהשמים תנוחמו" וכדו) וגם אם לא ("משתתף בצערכם" וכדו). מעבר לזה כל אחד יכול להוסיף את האמירה הייחודית שלו. כך שאין בזה משהו מגביל. באופן דומה יש לנו את ה"מזל טוב" לשמחות. מה היינו עושים בלעדיו? (וכמובן גם ה"בקרוב אצלכם" שבלעדיו חייהן של כמה דודות אינם חיים) אני גם לא בטוח שדרך החיים המסורתית דוחפת לפחות אותנטיות. נראה לי שהיכולת להיות אוטנטי/יצירתי/רב-גוני מותנה במגוון של התשתית התרבותית איתה האדם בא במגע. לדוגמא, אם יש מישהו שעולמו התרבותי כולל בעיקר פרסומות וטלנובלות, סביר שזה מה שהוא יוכל לשקף החוצה.

 

[טללי בוקר]

זו הנקודה

האותנטיות היא היכולת לבנות עולם עצמאי הנאמן לנושא אותו. אם נפשו של האדם הנתון היא ארון מדפים שבו מאופסנים הדברים שהוא קיבל מהטלויזיה, מהרבי, מהדודות הפולניות או משטיפת המוח המפלגתית אזי אותנטיות אין כאן. איש מאיתנו לא יכול לבחור את הרקע ממנו יצמח ואנו מגיעים לגיל בגרות עם מטען כזה או אחר של אוטומציה מסוגים שונים. מה שאני מצביע עליו כאן זה דרך התמודדות יומיומית על מנת לטפח את עצמנו גם לאחר סיום שטיפות המוח שעברנו. כשלאדם יש פחות תשובות פוליטיות מן המותן, פחות אמירות נימוס, פחות דברים ש"צריך לאמר", פחות דברים ש"צריך לעשות" אזי נותר יותר מקום להתפתחות אישית. ההתפתחות הזאת היא דרך לא פשוטה, והדוגמא שהובאה כאן של אדם באבל שלא יודע מה לעשות או מה לאמר היא דוגמא נכונה. התמודדויות אישיות הן תהליך לא פשוט, הן מאלצות אותנו לבחור בין חיים קלים לבין חיים עמוקים.

 

[זולל מישמישים]

אותנטיות

האותנטיות היא היכולת לבנות עולם עצמאי הנאמן לנושא אותו (??) אם נפשו של האדם הנתון היא ארון מדפים שבו מאופסנים הדברים שהוא קיבל מהטלויזיה, מהרבי, מהדודות הפולניות או משטיפת המוח המפלגתית אזי אותנטיות אין כאן. ואם על המדפים שבנפשו של האדם מאופסנים שייקספיר, ביאליק, אלתרמן, רחל, התנך והתלמוד? גם עכשיו תוכל לטעון שאותנטיות אין כאן. המרחב הוורבלי שלנו מוגבל למה שקיבלנו. זה נכון אפילו לגדולי המשוררים, שגם אם יחדשו חידוש לשוני, הוא יהיה על בסיס מה שקיבלו ולמדו. ואנו מגיעים לגיל בגרות עם מטען כזה או אחר של אוטומציה מסוגים שונים אמת ויציב! לגבי ההתפתחות האישית אני מסכים עם הדברים שלך. לי נראה שזה תקף לכל אדם, דתי או חילוני. כלומר, לכל אדם יש את הבחירה שלו עד כמה להרחיב לחקור להעמיק.

 

[טללי בוקר]

שייקספיר, ביאליק, אלתרמן, רחל, התנך

התכנים לא מתייחסים לעניין האותנטיות. יתכן ושייקספיר, ביאליק, אלתרמן, רחל, התנך והתלמוד הם נושאי תכנים מעמיקים ונכבדים אך עניין האותנטיות משחק על מגרש אחר. האותנטיות היא הישמעותו של האדם לקולו היחודי שלו, היא התפתחותו בכיוון שלו עצמו. יקרא מה שיקרא, ידע מה שידע, ילך בדרך בה ילך, הנקודה הרלוונטית היא איך הוא הגיע לכך, האם זה נעשה מתוך עצמו, מתוך קולו שלו, או מתוך ציות לציווי ולתלם. תרשה לי להעלות שתי דוגמאות ספרותיות קלאסיות בהקשר הזה: קלוינג'ר ב"מלכוד 22" ופיטר קיטינג ב"כמעין המתגבר", שתי דמויות שונות בספרים של שני סופרים שונים מאוד, אבל שתי הדמויות הן שיא ההצלחה, האדם שיודע כל מה ש"צריך" לדעת, שמצליח בעזרת כך להתברג במקומות הנכונים, אנשים בעלי השכלה פורמלית והשכלה כללית נרחבות ביותר אבל אפס נאמנות לעצמם.

 

[זולל מישמישים]

הרבה מים

זרמו בשלוליות מאז שקראתי את "מלכוד 22" ו"כמעין המתגבר". מ"מלכוד" אני זוכר בעיקר את יוסאריאן אלוף נחיתות האונס, את מייג'ור מייג'ור מייג'ור מייג'ור שאביו התפרנס מאי גידול אספסת, את לויטנט שייסקופף שאשתו בגדה בו בשל פשע בל יישכח שבו מעולם לא הצליחה להיזכר, ואת הטייס שהיה ראש עיר איפשהוא באיטליה וגם קנה את כל יבול הכותנה של מצרים וניסה להכין מזה סוכריות. אני מנחש שקלוינג'ר זה מפקד הטייסת שכל פעם היה מגדיל את מספר המשימות. ופיטר קיטינג זה בטח אדריכל מצליח שהלך לפי הקונסנזוס ושילב ערברב של סגנונות ביחד. יש לי שתי שאלות אליך: האם בעיניך אוטנטיות היא הערך האנושי העליון האולטימטיבי? או שישנם גם ערכים אחרים ש"שווים" לא פחות? האם לדעתך אוטנטיות זה משהו שזמין לקבוצות מסויימות ולא זמין לאחרות?

 

[טללי בוקר]

שתי שאלות נכבדות

לא, לתפיסתי אותנטיות היא לא ערך עליון אולטימטיבי, אבל אותנטיות היא אולי הכלי המרכזי על מנת להשיג את היעד העליון שיציב לעצמו האדם ההומניסט. כשאדם אינו קשוב קודם כל לעצמו מרבית הערכים והמטרות שהוא יציב לעצמו יתמוססו עם השנים ויהפכו לחלומות נעורים רחוקים. כשאדם אינו אותנטי באה האוטומציה וממלאת את החלל, האדם מוצא עצמו במרדף אחרי מטרות שהוא לא קבע וערכים אותם לא אימץ מתוך מחשבה מלאה, והשלב הבא הוא משבר אמצע החיים... ולשאלה השניה, אותנטיות זמינה לכל אחד ובכל מצב. היא תוביל אנשים שונים לכיוונים שונים כי האותנטיות היא הקשבה פנימה, ובפנים יש לכל אדם מטען אחר. אדם אינטלקטואלי יעשה זאת באופן אינטלקטואלי, אדם רגשי באופן רגשי וכך הלאה, יותר עומק או פחות עומק, יותר יכולת ניתוח או פחות יכולת ניתוח, אין זה משנה.

 

[מלקט אֹרֹת]

זה ההוא

שרצה לחיות לנצח והוא מוכן למות למען אידיאל זה?

 

[טללי בוקר]

כמעט ../images/Emo9.gif

זה ההוא שנשבע לחיות לנצח או למות תוך כדי נסיון לעשות זאת...

 

[אלי ו.]

אדם ברוך דיבר על כך רבות

מצורף קישור לקטע שמתקשר לנושא תקנוני שפה הלכתיים. בספריו הוא מקדיש לנושא עוד הרבה תשומת לב. הוא מסביר שגישת ההלכה היא שהאדם הוא עילג. זאת בייחוד במצבי דחק או בסיטואציות משפטיות ולכן ההלכה מצאה את הצורך בתקנון שפה.

 

[זולל מישמישים]

עוד משהו

כמדומני שבערבית כמעט בכל משפט מופיע אללה. בפרט באיחולים וכיו"ב. למשל יאללה, ביסמילה, אל-חמדולילה. כך שאם ערבי רוצה לקיים את דת האתאיזם באדיקות ("לא יהיה לך אלהים! לא תישא את שם ה'!) אז יש לו בעייה. ואם אני מדבר שטויות זה מפאת חוסר בקיאות בתרבות הערבית, ואתם מוזמנים לתקן.