לתם ונשלם, מתנגד לחלוטין לדבריך.
א, השרשור החל בדיון על פעילות משפחתו של באומל. ולענ"ד, למשפחת חטוף או נעדר יש כל הזכות נמוסרית להפוך עולם ולתבוע כל מחיר, כולל הקצאת כל תקציב הבטחון של 10 השנים הבאות להשבת יקיריהם. למדינה יש תפקיד לשקול מה המחיר ההגיוני שהיא עומדת לשלם כדי לבצע משימה זו, ודרור שלמדינה קיימת החובה לקבוע גבול למחיר. וזה אף מעוגן בהלכה, יחד עם המצווה הגדולה של פדיון שבויים, קיימים הסייגים של עד כמה להיענות לדרישות כופר וכו'. עם זאת, מעבר להיבט המעשי, אין כזה דבר רגישות ייתר. כיהודים (וכישראלים) יש לנו מחוייבות ייתרה לחיים ולכבוד האדם בין חי ובין מת. וטוב שאנו היסטרים וחסרי פרופורציות לגורל נעדרים. הגישה הסטואים של נעדר - אז מה, אינה מתאימה לנו. הערך של לעשות הכל כדי לחלץ פצוע צריך להישמר, גם אם בבחינה של עלות מול תועלת הוא לא נשמע רווחי. באשר להתנהלות הצבא בחטיפה, זה היבט טכני שאינו שייך לשיקול המוסרי. הצבא טעה טעות טאקטית כשניסה לחלץ בלי לקחת בחשבון את כח האש שחיזבאלה הכין מראש. שוב התייחסו אליהם כאל הערבים שמורידים נעליים ובורחים, ולא ככח צבאי מיומן וחושב. זה שהמדינה יצאה למלחמה מטומטמת בלי לדעת מראש מה היא נכנסת, כתבתי כבר ביום השני למלחמה את דעתי על הטמטום, ואת ביקורתי על עמיר פרץ שנאם נאום ניצחון לפני שירה את הכדור הראשון. כללו של דבר לסיכום, אני סבור שצריך להיות רגישים במאכסימום לאנשים שנשארו בידי האוייב, ולעשות למען השבתם יותר מהראוי על פי התועלת. מצד שני, צריך שתהיה מדיניות ברורה, שלא יווצר מצב שעל סוחר סמים נותנים הכל, ועל נווט שבוי עשו פחות מכלום.
