למדינת ישראל לעמה ולצבאה
יש לדעתי רגישות יתר לנושא הזה , הגורמת ליותר נזק מתועלת. לו היו יודעים אויבינו כי לא ישוחררו אלפי אסירים תמורת גלעד שליט, לא היו חוטפים אותו, ולעניות דעתי היו תורמים בכך גם לפלשתינים וגם לישראל. לברית המועצות היו במלחמת העולם השניה למעלה ממיליון נעדרים. בבריטניה בבליץ היו מאות רבות של נעדרים לארצות הברית בקרבות בטוניסיה ב1943 היו כ3000 נעדרים. בצה"ל הרגישות המוטרפת לקרבנות ולנעדרים גרמה לכך, שהצבא אינו מסוגל יותר למלא את משימותיו. זה הוכח במלחמת לבנון. כשנחטפו החיילים, נשלח כוח חילוץ במשימת התאבדות לחלצם, ואכן היו לו שמונה הרוגים. בכל מבצע בו היו הרוגים, הופסק המבצע מיד , ומטרת המבצע הפכה מייד להיות חילוץ הנפגעים גם אם אלה היו גופות. על כל יחידה (נאמר חטיבה) שנלשחה למשימה מסוימת, הוקצה כוח גדול יות רשמטרתו היתה חילוץ נפגעים. עכשיו יש הפגנות ועצומות, בתמיכה של רוב גדול של הציבור בטענה ש"הממשלה לא עושה מספיק" כדי לשחרר את השבויים בידי החיזבאללה. מדינה מתוקנת, בתגובה לחטיפה של שני חיילים, היתה שובה מספר חיילי חזבאללה. ישראל בחרה לצאת על זה למלחה, לירות מיליוני פצצות מצרר , להחריב רבעים שלמים וכפרים רבים, והתוצאה - נאדה. יש כאן חוסר פרופורציה מוחלט בתגובתיות, ברגשות , ובפעולה כשמדובר באבדות, במיוחד של הצבא. באזור שדרות המצב דומה. ראשי המדינה יודעים כי אם ישלח הצבא למשימת הגנה על אזרחי שדרות ויספוג אבדות ( כפי שוודאי שיקרה בכל מבצע צבאי ) יזעק הציבור על מחדל וכישלון ו"ילדינו" וה"בוץ העזתי". אני טוען, טענה קשה, שחוסר היכולת של עם ישראל לסבול אבדות של צבאו, גורם להתנהגות בתלי רציונלית של המדינה , צבאה ועמה, בלתי רציונלית לשני כוונים מנוגדים ( שחרור אלפי אנשים תמורת גופות ומנוול אחד מזה, ומתקפות חסרות פרופורציה על אוכלוסי אזרחית מזה)
