זיכרונות

זיכרונות

שבאים עליך בלילה,ביום כל שנייה בו אתה מרגיש בטוח, מתחילים לכרסם לך את המוח אומרים לך אל תשכח אותנו, אנחנו פה.
צעקות על גבי צעקות, מכותוצעקות יחדיו בתוך המוח לרגע הם חודרים ואת הרגע היחד היפה הורסים, זיכרונות על מוות שבא
על מה שהיה ומה שהיה, זיכרון קטן, גדול, כולם יחדיו מסתובבים, מרקדים לך מעל הראש ,מנסים לאותת לך שהנך חייב לזכור מה
שהיה, הדמעות על הלחיים, הזועמה בפה, לא מה שעשית אלה מה שנעשה, היא שם מולך אחותך עטופה בנילון אתה רואה אותה בפעם
אחרונה, אמך כמו סמרטוט מנקה את הרצפה, אתה ילד ילד קטן אבל מבין שבדם תחיי על חרבך תעמוד: רתמו אותך לכיסא כדאי לספר
לך מהי האמת, דם בעניך כי כל מה שהכרת אבד, ילדה אין, משפחה על החרב חיה ,מכות זה פקניק צעקות חלק מהרגל, אמא בצעקת שבר
מכה על מוות בתה חיה בעבר, ואז הזיכרון עוטף אותך, מצמק לך המחשבה הישרה שאחלת לה על מה עתיד על מה הווה והכל יחדיו מתערבב
לך, לך נגע בעברך דם, וערמיות אשפה זכרונות מלוטשים באבק ועפר, מנסים להגיע על עומקם אל הטוב שבדבר, לימדו ילד הטוב פה ואתה
לא רואה ,מסומא, תן לעצמך הזמנות אל תמוות לי, אמא אמרה הרוע הוא חלק מעולם, הוא תמיד היה אבל יש בך גם טוב, יש לך את הדעת.
אבל הרוע עוטף לי את נקדות נשמתי, את הכתמים הנערמים לתוך מיכל, לתוך כד של חטאים, והיא שם בשמים אחותי, היא בתוך אותה שקית.
תיק תיק פתרו את הבעיה: לתוך נילון, אמא צועקת מכה על ראשה, אבא שאנן: עוד ילדה הלכה, ואתה מת מפנים, כדור על כדור, זריקה בתוך
הוורד, רותמת אותך לעולמם, של מטפלי, של אנשי הלבונה, לבנים הדורי שמחה: אישפוזים על גבי כדורים נלקטם לתוך סלסלה, נסינות יש
אחי, התאבדתי כבר אני כבר מת, מזה משנה בפעם העשרית או החמשית?: האמת חברי אין לי כוח למותי חיככתי פעמים רבות לקץ, אבל את
הניצוץ של הטוב אני רואה כמול עיני ואין נוגע, פרופרי לחם אני מלכד ומכניס לפי, היום שבו אני הפוך לאדם היה היום בו אצא מלכודת הדובים
הזאת, שיבין שאני אדם בשם שאני אדם, אבל קשה לי, השקית, הדם, ההוא של]עמים בא לך בחלום שנגע בך: ואתה העפת את זה מהזיכרון
אבל בלילוות הוא בא, מצטער על בכי הרב ועל חלשות אופי, אבל את מכתב זה את הודעה זאת כתבתי, אחרי שנכנסתי להתקף, שבו הזכרונות
מצפים אותך בלהט, בחושניות מדקרים בבשר, הייתי חייב לספר מה אני מרגיש, לכן אולי דברי נשמים כדברי הבל וריק, אבל אני לא יודע לתרגם
את רגשותי אחרת, שהיה לכולם רק טוב גם לי היה טוב אני כמעת בטוח.
 
אין מה להגיב לילות שלי אני מבין.

טוב זה מובן לא כל אחד מסוגל ומוכן לשמוע בכי שוטף ללא הפסקה כל הזמן, מבין אותכם, אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי,
מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי? זה נראה לי מסכם את מצבי ,לבדי תמיד לבד, אין איש בפחח ביתי בעולמי גר, בעולם נכר שאין אני הכרתי
ויכר כנראה לעולם, לבדי לעולם? הלוואי שאין כך הדבר.
 

anti is back

New member
אני שמעתי-קראתי אותך

הכתיבה שלך מרגשת ומטלטלת ואפקטיבית מאוד. פשוט קשה לי להגיב למונולוג כזה בצורה דיאלוגית.
אבל זה שאני לא יודעת איך להגיב, לא אומר שאינני מסוגלת ומוכנה ומעוניינת לשמוע - ואני בטוחה שזה המצב גם עם אנשים אחרים שקראו.
 
שמעי זה יוצא לי כך אני לא מנסה

הבעיה היא בכך שאנשים יכולים להבין אבל לא להגיש עזרה : כי ברור לי שזה מרגש את חלק מהקוראים, אבל אני עדיין נשאר
לבד ,כי אף אחד לא רוצה לשוחח איתי על זה, בגלל התוכן הקשה, ואז אני נשאר לבד כמו שתארתי.....
 

גור42

New member
זה לא ש"לא רוציים ללדבר על זה". פשוט אין לי מושג מה לומר.

בעיקר שאני מרגיש שכל דבר שאנסה לומר, יהיה נלעג ולא מתאים.

בקיצור: נגמרו לי המילים, אז העדפתי לשתוק. אבל גם זה, במבט לאחור, תגובה נלעגת ולא לעניין. אז לא נותר לי אלא להיות מתוסכל מזה שפשוט אין לי את הכלים כדי לעזור לך


גם כן חבר, הא?
 
להפך את כן חבר

כי ניסת לומר, אני יודע שלא תוכלו לפתור לי א הבעיה: אני גם לא מצפה, רק רציתי לומר מה אני מרגיש.
 

ronschap

New member
נראה שכל המשפחה הברה טראומה קשה ואתה עדיין חי בתוכה

בתור אחד שגם עבר מספר טראומות אני יודע עד כמה קשה לאוטיסטים במיוחד להתמודד איתן
חזק ואמץ
 

ניאו30

New member
מציאות כואבת


לי אישית זה בכלל לא נשמע כדברי הבל וריק. אני אמנם לא יודע מה בדיוק יש בזכרונות, אבל אני בעצמי מאוד מזדהה עם מה שכתבת. אצלי זה מצד אחד זכרונות שאני לא זוכר את הפרטים שלהם, אבל מאוד זוכר אותם, בגוף ובנפש ועמוק יותר... לא שזה משנה הרבה, כי בסופו של דבר מה שנותר הוא הרגש, הפצע שנשאר... האם הסיבה לכך חשובה ? מצד אחד אולי כן כדי לדעת או לפחות לנסות להבין למה זה קורה ולמה מרגישים מה שמרגישים... ומצד שני, הסיבה לא כל כך עוזרת להתגבר על הרגשות האלו... אולי גם לא צריך לנסות להתגבר עליהם אלא לקבל אותם כחלק מאיתנו, כחלק שעזר לעצב את מי שאנחנו כיום, אבל אלו לא הזכרונות היחידים שיכולים להיות קיימים... אפשר ליצור זכרונות חדשים... להתחיל, לא מהתחלה אולי ( או בטוח ), אבל להתחיל... אחד הדברים הכי יפים בעיניי בחיים, וגם מה שהכי עוזר לי באותם רגעים בהם אותם זכרונות באים ומשתלטים עליי, הוא שהחיים הם כמו גלגל שמסתובב, לפעמים אנחנו למעלה ולפעמים למטה, וכמו שקרו לנו דברים נוראים יכולים גם לקרות לנו דברים נפלאים... זה לא עניין של בטחון או ידיעה או אפילו לא אמונה... אלא פשוט חלק מהחיים, כמו הים, כמו גלי הים שנושאים אותנו אל המרחק ,סוערים ורגועים, עם מערבולות ושלווה... מכילות הכל, את הטוב ואת הרע ושאר הדברים הלכאורה הופכיים... ומכיוון שגם לי תמיד עולים שירים למקרא של רגשות... זה השיר שעלה לי למקרא דבריך ( החברים שהוא מדבר עליהם כאן - אף פעם לא תפסתי אותם כחברים במובן של אנשים אלא במובן של רגשות ) -
https://www.youtube.com/watch?v=-4HI1_LTWIk
 
תודה על התייחסות.

ווזה יפה שאתה מזדהה, כנראה עברת לא מעט, כי כאשר אדם בא ואומר לי שהוא מבין על מה אני מדבר וחווה
את אותו הדבר או יותר נכון באופן דומה ,זה עושה המתקת לב ואני נהנה: לא כי הוא סבל אלה כי יש אדם אפילו
אחד בעולם, שמבין את מה שליבי מרגיש, אפילו במעט לא גם אם לא באותו מינון : זה נפלא, הזדהות דבר יפה מאוד ומשמח.
לכן אהבתי את תשובתך, ואת הגגיך יש בהם טעם. ואני האזין כמנהגי לשיר כמו כל פעם שדברי מעוררים רגש מצד
אותו קורא : ומעלים שיר שמעביר את דברי באופן טוב יותר ממני, כך אני חושב אחרת לא היו מצרפים לפה שיר,
או לפחות מתאר את מצבי, אז מה רע? טובים השנים מן האחד, נהנה גם מדברי שלי וגם ממה שנכתב, שבת שלום
לך ולכל חברי הפורום.
 

ניאו30

New member
לפני כמה ימים

פתחת בפורום הודעה בעניני הצד הפילוסופי- רוחני של האוטיזם, וכמו שכתבתי אז גם עם כך אני מאוד הזדהיתי, ואני חושב שיש קשר בין הדברים, בין האוטיזם כמהות רוחנית לבין הזכרונות הכי קשיים בצד הגופני-נפשי שלנו. את כל זה אני יכול כמובן להגיד בדיעבד, ולכן לא בטוח שכרגע זה יראה בעל משמעות, אבל אני בכל זאת אשתף מהרגשתי את העניין הזה של זכרונות קשים וטראומות שקשה להשתחרר מהם.

מה שהבנתי בדיעבד הוא שהמימד הרוחני והמימד הגופני - נפשי פועלים במשותף, אבל גם לסירוגין, כלומר שהרוח נכנסת היכן שהגוף-נפש נסוג, והגוף-נפש נכנס היכן שהרוח נסוגה. שוב, אני לא מדבר על מדע, אלא על חוויה אישית את העניין, ולמה אני מציין זאת כאן ? משום שברגע שהזכרונות הקשים שלי עלו במלוא עוזם, בערך לפני 10 שנים פלוס-מינוס אז זה היה לי מאוד קשה להתמודדות אישית, הייתי אפילו די אבוד במידה מסוימת.

אפשר להגיד שמה ש"הציל" אותי אם אפשר להגיד זאת ככה היה בדיוק המתן מקום לרוח ולפילוסופיה להיכנס ולתפוס מקום. הדברים האלו היו נוכחים עוד קודם, אבל לא בצורה פעילה, לא בצורה אקטיבית ויוצרת, אלא בצורה של "מכשיר ישן שמעלה עובש ויושב בצד" , ומרגע שאותו "מכשיר" חזר לשימוש אז המימדים האחרים תפסו מימד אחורי יותר. זה לא שהם הפכו ללא משמעותיים או שהם יושבים לגמרי בצד או ש"התגברתי" על הטראומה. לא.

כמו שכתבתי קודם, אין צורך לדעתי להתגבר על טראומה, אלא יש צורך לחבקה כחלק ממי שאתה כיום וחלק ממי שתהיה בעתיד. והזכרונות ? היום, החברה המודרנית מאוד מתנגדת לכל ביטוי "שלילי" ורואה בכך סוג של חולשה, אבל גם פה הם טועים, לפחות כך אני חווה זאת , כלומר טועים בעיניים שלי, משום שלזכרונות כואבים, כמו גם לדכאון, עצבות, חרדה וכדומה, יש בעיניי ערך עצום של מודעות שלרוב מקלים בו ראש ולכן רואים זאת כ"חוויות שליליות".

אולי לא למדתי הרבה בחיים שלי, אולי לא הגעתי להרבה דברים "נחשבים" מבחוץ, אבל למעט שכן הגעתי הגעתי בזכות הדכאון, ובזכות החרדה ובזכות הטראומת ילדות ובזכות האוטיזם שלי, כי דכאון נותן לך תובנות על החיים, וחרדה נותנת לך הגנה, וטראומת הילדות נותנת לך התכווננות ושאיפה לאיזה מקומות אתה רוצה להגיע ולאיזה לא, והאוטיזם… טוב, הוא נותן עוד הרבה דברים אחרים, שבלעדיהם לא היינו אותו בן אדם שאנחנו.
 
אני מסכים אני לא נלחם בעבר שלי אלה הוא חלק ממני לעד

אני אכותב בקצרה : אני חושב שבגלל שעברתי אותם אותם הדברים הקשים הצלחתי להגיע לתבונות ולהתעמקות
שנראת לפעמים לא כצורך, הסתכלות על דברים שולים לא חשובים, אני רואה הכול כמכלול את הנפש, עם הפיזי.
והנשמה עם הרוח, הכול מעוררב יחדיו, עכשיו אתה אומר דבר יפה וזה מה שאני אומר אני מכנה את זה הכול
מהכול, אתה פשוט משתמש בשם אחר, ברור שהפיזי הוא חלק מהטפאיזי הם מחוברים רק אנו לא יכולים לפעמים
&nbsp
לגעת בהם כי אנו מוגבלים למציאות: וכאשר אתה נכנס לדיכאון או להזיות למשל אני הכול מחובר באופן מאוד עוצמתי
וכלפי חוץ, כל הרגשות מתפרצים כהר געש לתוך הנשמה ויוצאים החוצה כנהר שוטף, מה זה אומר? הנשמה קולטת
מה אני מרגיש, ואני באותו הרגע מתחבר לנשמה ומוציא החוצה, זה כמו התעוררות כמו התפתחות באותו רגע, אנחנו
מרגשים כל הזמן לפי דעתי אבל לא יודעים לתרגם את זה, ברגע השבר זה בולט, זה בעצם מה שאני מכנה " אש מתפרצת
לאחר הצתה" דבר קורה ואז אתה מגיב עליו : כמה שלנשמה אתה מחובר כך הדבר יוצא כלפי חוץ, לא חובה אבל אתה
מרגיש את האש ויכול להצית אותה כלפי חוץ, להדליק את האורות שבך ,ואז זה נפלא יש בכך הרבה טוב, ודברים
שלילים מאוד לא מזיזים לי, ביוחד שומרים לא לדבר על כך: אני אומר מה שאני רוצה, מי שלא מתאים לו שלא ישמע.
יש יאמרו אני חותץ, אז יאמרו, בעני זאת אמיתות ולא שקר, ללכת מחייך בזמן שהלב שלך דועך והנשמה צועקת
לרחמים, ואתה כמו בובה מתהלך זאת בעיה, כי אתה א. לא מראה מה אתה מרגיש, ב. לא יכולים לעזור בגלל זה.
ג. זאת לא בהכרח צביעות אני לא טוען כך, אבל החברה ממגרת את הכאב שלי שלך שלנו, הם מתעבים הבעת רגש אמתי
&nbsp
וזאת בעיה, ועל זה אני וארנה מדברים, על היפה מבחוץ ורע לו בפנים, בני אנשים שהם צבועים זה לא מרוע, יש להם קושי
אני באמת מאמין כך ,פגשתי פםסיכופתים, אחד פסכופתית ממש צבועה ,והיא עבדה עלי בילדותי דבר מאוד אבל מאוד
מאוד נדיר, אבל הבנתי מהר מאוד מי היא, והנשלט הפך לשולט, אז בעני כל הסתימת פיות היא בעיה מושרשרת
ובעני זה צריך לבוא לידי מחשבה ועל ידי מחשבה לידי פתרון, זוהי דעתי בקצרה.
 

ניאו30

New member
רגע השבר הוא גם רגע ההתעוררות

גם אני חוויתי את זה ככה ( וכשאני אומר רגע אני לאו דווקא מתכוון לאותו הרגע ב"זמן הרגיל" אלא לאותו הרגע של השינוי התודעתי ). אנחנו כאמור מדברים במילים שונות על חוויה דומה - שבר פנימי, נפשי, שהופך להתעוררות, פנימית, רוחנית, תודעתית, והכל בלי לשקר לעצמנו או בלי לנסות להדחיק רגשות שקשורים ( או להשתדל לכך כי הדחקה נראית כל כך "טבעית ומפתה" ). אני מסכים גם לגביי מה שכתבת על צביעות ורוע, וזה גם מתקשר לי לכתבה שהבאת על מחקרו של בארון-כהן. החברה בימינו כנראה מעדיפה שתהיה צבוע ותרגיש רע... כך נוצר לחץ להדחיק חוויות "שליליות" או בכלל את הדעות והתחושות של אנשים ( וזה מתחיל בגיל צעיר מאוד בו הילדים "רוכשים מיומנות" זו בתור חיקוי הסביבה ).
 
כן הזמן הוא הזמן שלך באותו הרגע

לפעמים אומרים שעה יכולה להיות כמו נצח : אני חושב על זה וזה נכון, בעני התעררות מתחילה מתי שאנחנו לא מגבליםפ
את עצמנו בזמן או יותר נכון נותנים לתחושה לזרום. ואז קורה ההפך אנחנו עוצרים את עצנו ואז זה מתפרף אחר כך, זה
סך הכל עניין של זמן אנחנו לא עוצרים את זה אלה מנסים לעכב וחבל, תחושות כאלו יכולות לשנות בן אדם, אבל בני אדם
רוצה שהיה להם טוב, מי רוצה להרגיש רע? אני לא מכיר אחד כזה ף בגלל זה מדחקים, ובקשר לברון בעני הוא שמוק גדול
אבל מה לעשות כל החברה האלו הם מלכודת מלא ברפש ורק אתה חושב שנה המלכודת הוסרה ואת הרגלה היא לכדה.
אין אומןנה בשיטה הקיימת ,הבעיה הורים רואים בהם אופציה, חבל, תנו לדם לחיות כאדם פשוט אדם ללא שאלות פתחות ללא
הסתייגות אדם כהיותו בעל בשר ודם ונשמה בקרבו: זה הפתרון שאנשים יבנו שכולם בני אדם : מוסלמים יהודים, נוצרים , מזרח
הרחוק מכל מקום כמו שיש עליו שפתם חותמת ללא הבדל דת גכזע ומים האומנם? שקר בפיהם, ועוד איך יש רק למראית עין
הם כותבים וצועקים נגד זה, זה שקר שלא עובד עלי, זה דעתי על החברה השפלה הנורמטיבית שמתדהרת בצדק ושווין וכול כולה
זועמה, נמאס עלי כבר כל הליקוקי תחת הדיבורים יפים, באמת זה עושה לי רע: והבעיה שאנחנו דותקים, מי אני בכלל? אטאני לא יכול באמת
להשפיע, אבל אם הייתי יכול, הייתי נותןאת כול כולי גם בשביל עצמי וגם כי זה חשוב בשביל החברה בכלל לא רק לאוטיסטים ולחרגים וזאת הם
אינם מבינים,
 

arana1

New member
גם בפסיכולוגיה יש הבנה לאפשרות של צמיחה מטראומה

לפחות בשנים האחרונות
גם בפסיכולוגיה מתחילה להיווצר הבנה לגבי האפשרות שחלק מהאנשים, ולא ברור בדיוק למה, יכולים לצמוח מטראומה
שטראומה, ומפגש עם מוות זה תמיד טראומה
יכול שיעבור אצל חלק מהאנשים, עיבוד שיאפשר להם להתפתח במקום להעצר כמו ברוב המקרים


לא ברור בדיוק למה
למרות שיש לי כל מיני השערות
 
כן שמעתי על כך

היה איזו הרצאה או יותר נכון שיעור או יותר נכון ראיון ברדיו ,עם פסיכלוג שיקומי שמנסה להכניס את המטופל
לטראומה ולא להוציא אותו, אלה שהוא יחווה אותה וכך יבין ויתפתח שככחתי את שמו או את שמה אני כבר לא זוכר.
אבל זה היה מעניין.
 

arana1

New member
זה ממש מוגזם, ומסריח מעוד "שיטה" לקיצורי דרך, לעשיית רווחים

טראומה זה דבר רע ונורא
ילדים, נערים, לא צריכים לעמוד מול מוות, לדברים יש קצב נכון להם
מה שכתבתי
זה שיש אנשים שמסוגלים בכל זאת להשתקם מזה ולצמוח מזה
אגב
מעטים

להכניס אנשים לטראומה בכוונה זה סוג של זוועה שרק פסיכולוג מסוגל לחשוב עליו
טראומה זה יסורים אין סופיים
חיים בחושך וללא תקווה
עדיין
יש ששורדים את זה ואפילו מתפתחים מזה
 
כן זה דבר לא נחמד בכלל ודי סיוטי

אבל הוא קיים, יש כאלו שמנסים להפנט ולהחזיר אותך לעבר,כדי להבין מה קרה ואז זה יכול לגרום לסבל תהומי.
ואני מסכים וזה מה שאמרתי כל הפוסט שיש אנשים מפתחים מזה, למשל הטראומות שלי אני חושב שגם עזרו לי
כתבתי על בשתי הודעות הראשונות שלי לניאו.
 
אגב סיוטים הם חלק מחיי

בלילות אני חוזר ליום שבו אחותי מתה ,ואני רואה אותה שוב גוססת, וזה הכול חוזר לי ומערובב לי גם עם המציאות.
כל פעם שהיא בא אני שמח, ואז היא עוזבת ואני אומר לה בחלום " די אל תבואי לפה כי במילא את הולכת" קרה לי
מקרה שחלמתי עליה, קמתי והתחלתי לבכות חצי שעה כ,כי היא נראתה כל כך חיה, ואני אמר בחלום , זה לא יכול
להיות את מתה, אל תעשי לי את זה" הסיוטים שלי רודפים אותי, אני חולםעל המוות כל הזמן, מבקרב-עולם אחר.
רצו שייטפלו בי גם באותה שיטה, שמנסה לשחזר את פחדי, אבל כמו שאמרת זה נראה לי זוועתי אני לא מסוגל לחזור לאותו
היום ולהרגיש ממש את אותה הרגשה או הרגשה דומה, אותו דבר אני חולם ל התעללות מינית ,וראה את עצמי ,אבל שהייתי ילד לא זכרתי
אאת זה, וכאלו אותו פחד שהיה לי בא בחלום, עניין החלומות מעניין אמי קראה את פשר החלומות של פרויד שהייתה בת 14 והציע
גם לי לקרוא מה דעתך על הספר?לא מסוגל !!!
 
למעלה