בדיעבד, היו אצלנו סימנים מחשידים../images/Emo10.gif
איתי אובחן כ-PDD NOS ולצערי, אני יכולה להעיד שהיו הרבה סימנים מוקדמים, שסירבנו להכיר בקיומם או הדחקנו אותם. כל הזמן היתה לי תחושה שאולי משהו לא תקין. בתור תינוק היו לו תנועות מונוטוניות, כגון נענוע או סיבוב הראש מצד לצד. בגילאים הרלוונטים לא היה לו פחד מזרים. הייתי יכולה לתת אותו לכל אדם, ללא שום תגובה מצידו. אני פירשתי את זה כבטחון שיש לו בי, בכך ש"הוא יודע שתמיד אהיה שם". כמו שתיארו לפני, היו לו פרצי בכי ללא שום סיבה וקשיי הירדמות. כמו שכתבו לפני, חשבתי שאולי בגלל חוסר נסיוננו כהורים חדשים, אז נראה לי שהולך לנו קשה יותר.. לעיתים קרובות הוא היה בורח לנו או רץ ללא מטרה. שלא לדבר על חוסר התמקדות במשחק. הסימן הכי בולט היה האיחור בדיבור. בסביבות גיל שנה וחצי הוא החל לומר "אבא/אמא" אבל מאותו שלב ואילך הוא קרא בשמות לחפצים, שלא היה שום קשר לאיך שהם נשמעים (לדוגמא: "אבה-בוב"="משאית". למה? אלוהים יודע). הוא גם לא הצביע. סבל מהתקפי כעס ותסכול על כך שלא מבינים אותו. אחרי שעבר ניתוח כפתורים-שקדים-פוליפים, היינו בטוחים שזהו. מעכשיו, הוא יתחיל לדבר ללא הפסקה. זה לא קרה וכשלקחתי אותו למעקב בטיפת חלב בגיל שנתיים (והוא לא שיתף שם פעולה בשום דבר) דרשתי הפניה לקלינאית תקשורת. בתמימותי, חשבתי שגיל שנתיים זה גיל מוקדם מדי לטיפול וחששתי שאולי ידחו אותנו. אפילו ביקשתי את עזרתו של רופא הילדים, למקרה ו... למזלנו, לא דחו אותנו והתחלנו בטיפולים. בדיעבד, נסתבר לי שיש ילדים שמאובחנים בגילאים הרבה יותר מוקדמים.