זולת נפשה
ומינקותה, זחה זו מופת ונועם
לאלף תריסרי קדושת צייתנות.
כפופה ורפה היא
נאחזת. בשר עוללים תחת יד עבותה.
ומתוקה היא נשימתה כצוף הדבש,
ורפרוף עיניה כמשק כנפיים הצבועות לאור שמש נושקת.
התלמים חרושים נוף הם לצל חדרה המסוגר; מכווץ כליבה המתפעם בעוז נפשה.
