זוכרים אותי?
היי
חזרתי כדי לעדכן. היה לי חבר חייל, לא סתם חייל, קצין. הייתי איתו ביחסים מעוותים לחלוטין משהו כמו איזה 8 חודש עד שתספתי את עצמי בידיים וקלטתי שאני עם בהמת עולם. מה לעשות, אהבה מעוורת וכשאת לא ממש משתפת את החברים שלך בכל הפרטים הם לא יכולים להגיד לך עד כמה את מטומטמת. אז אנחנו כבר לא ביחד ומצבי טוב יותר מאי פעם
אני לא תלויה בו יותר ולא חושבת עליו יותר, ומבחינתי, אני הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי לפני זה. ת'כלס לא חשבתי לכתוב את זה, אבל ראיתי כאן הודעות של איזה בחורה חמודה אחת שקצת לא יודעת להרפות. אז חמודה, עם כל הלב, את לא יודעת כמה טוב זה יעשה לך. בהתחלה זה קצת קשה, אפילו קצת הרבה, אבל ברגע שאת מתנתקת את עצמך לגמריי לתקופה מסויימת ומשקיעה את כולך במשהו שאת ממש אוהבת (אני למשל שקעתי בפרוייקט ובטיפוח הצעירים אצלנו), את תקרעי מצחוק כל פעם שתחשבי על שטות כלשהי שעשית שקשורה אליו. אז בנות, למרות שאתן מאוד מטיפות לזה בפורום הספציפי הזה, חבר הוא לא הכל בחיים וכשתלמדו להיות עצמאיות יותר יהיה לכם קשר מדהים יותר
שבו אפפחד לא ירגיש חנוק
[אני יודעת שסימני פיסוק הם חבריי אבל לא היה לי עצבים וזה לא בא לי אוטומטית.. למרות שבסופו של דבר זה כן מפריע לי]
היי