זוגיות עם ADD
בן זוגי ואני ביחד כבר כמעט 6 שנים. יש לנו שתי בנות מקסימות. לבן זוגי יש ADD (הפרעות קשב וריכוז) דבר המקשה מאוד על זוגיות ויצירת מערכות יחסים אינטימיות בכלל. סה"כ הוא אדם מקסים, כאשר טוב לנו אז טוב מאוד והוא חברי, איש סודי שלא לדבר על אבא מדהים. ובכל זאת, ההפרעה מתאפיינת בכמה דברים שלעיתים קרובות משבשות לנו את החיים. למשל, חוסר טאקט, חוסר ארגון, חוסר תשומת לב לזוגיות ולפרטים, קושי בארגון ותכנון, איחורים, בלאגן גדול בחפצים, דחיינות, חוסר עקביות בעבודה, בזוגיות, ניהול כלכלי גרוע ועוד כהנה וכהנה דברים... כל עוד חיינו יחד ולא היו לנו ילדות, החיים היו סה"כ טובים, כל אחד בענייניו וגם ביחד כאשר מן הסתם הרגלתי אותו לאורך השנים שאני עושה הכל, קניות, בישולים, נקיונות, סדר בבית וסדר בחייו (פתיחת דואר, ארגון חומר לרואה חשבון, מציאת אבדות וכו) כלבה שהגיעה איתו לזוגיות ומשום מה אני מנקה אחריה ודואגת לה לאוכל... כאשר נולדה הבת הגדולה היה המשבר הראשון, אז התחלתי להרגיש את חוסר השיתוף, הלבד, העומס הרב וכובד האחריות. רגשות אלו התעצמו מן הסתם עם הולדת הבת השניה. כאשר רע לנו, אז רע לנו מאוד. זה תלוי לדעתי ביכולת הגבוהה מאוד שלי להכיל ולספוג שלעיתים יורדת (אחרי הכל גם לי יש רגעי חולשה משל עצמי). בתקופה האחרונה הוא היה במילואים, כבר בימים אלו הרגשתי את העומס, חוסר היחס וחוסר האכפתיות (ברור לי שזה לא באמת חוסר אכפתיות אלא תסמינים שונים של ה- ADD) אני הייתי חולה, הבת הקטנה היתה חולה והייתי פשוט לבד, ללא רגע של חסד. זה ממשיך גם בימים אלו בהם אני חשה בחוסר רגישות, חוסר יחס, חוסר עזרה... בקיצור, מרגישה בודדה ולבד במערכה. דוגמאות שאני בספק אם קורות אצל זוגות אחרים: בכל פעם שעברנו דירה, 3 פעמים, ארזתי לגמרי לבד את הבית, פרקתי לבד, כשמצאתי את הדירה הנוכחית הוא אפילו לא הסכים לבוא לראות אותה וראה אותה רק ביום המעבר. אני חותמת חוזים, אני לבד מול בעל הבית... תמיד יש איזה חוסר מסוגלות מצידו ולכן הוא לא שותף. במוצאי שבת הוא תמיד הולך לענייניו (מעניין אם בוגד בי), חזר אתמול בשתיים וחצי בלילה. לא שכח לבלות ולהנות אבל כן שכח להעביר לי את כסא הבטיחות של הילדה מה שגרם לי לאיחור לעבודה (מה שלא מאפיין אותי בכלל וקורה לא מעט לאחרונה). הוא קם מתי שבא לו, אני קמה כל יום בסביבות 5 שאז הקטנה מעירה אותי (הוא לא יכול לקום לעזור מפני שהלך לישון מאוד מאוחר... חוסר תכנון זמן וראייה קדימה). שלא לדבר על חוסר בטחון כלכלי (יש המון, רגע אח"כ אין כלום...) יש עוד אלף דוגמאות ואני מוצפת כרגע, אז סליחה על הבלאגן... לשאלתי, האם מישהו/מישהי חיים עם ADD ואיך אתם מסתדרים?
בן זוגי ואני ביחד כבר כמעט 6 שנים. יש לנו שתי בנות מקסימות. לבן זוגי יש ADD (הפרעות קשב וריכוז) דבר המקשה מאוד על זוגיות ויצירת מערכות יחסים אינטימיות בכלל. סה"כ הוא אדם מקסים, כאשר טוב לנו אז טוב מאוד והוא חברי, איש סודי שלא לדבר על אבא מדהים. ובכל זאת, ההפרעה מתאפיינת בכמה דברים שלעיתים קרובות משבשות לנו את החיים. למשל, חוסר טאקט, חוסר ארגון, חוסר תשומת לב לזוגיות ולפרטים, קושי בארגון ותכנון, איחורים, בלאגן גדול בחפצים, דחיינות, חוסר עקביות בעבודה, בזוגיות, ניהול כלכלי גרוע ועוד כהנה וכהנה דברים... כל עוד חיינו יחד ולא היו לנו ילדות, החיים היו סה"כ טובים, כל אחד בענייניו וגם ביחד כאשר מן הסתם הרגלתי אותו לאורך השנים שאני עושה הכל, קניות, בישולים, נקיונות, סדר בבית וסדר בחייו (פתיחת דואר, ארגון חומר לרואה חשבון, מציאת אבדות וכו) כלבה שהגיעה איתו לזוגיות ומשום מה אני מנקה אחריה ודואגת לה לאוכל... כאשר נולדה הבת הגדולה היה המשבר הראשון, אז התחלתי להרגיש את חוסר השיתוף, הלבד, העומס הרב וכובד האחריות. רגשות אלו התעצמו מן הסתם עם הולדת הבת השניה. כאשר רע לנו, אז רע לנו מאוד. זה תלוי לדעתי ביכולת הגבוהה מאוד שלי להכיל ולספוג שלעיתים יורדת (אחרי הכל גם לי יש רגעי חולשה משל עצמי). בתקופה האחרונה הוא היה במילואים, כבר בימים אלו הרגשתי את העומס, חוסר היחס וחוסר האכפתיות (ברור לי שזה לא באמת חוסר אכפתיות אלא תסמינים שונים של ה- ADD) אני הייתי חולה, הבת הקטנה היתה חולה והייתי פשוט לבד, ללא רגע של חסד. זה ממשיך גם בימים אלו בהם אני חשה בחוסר רגישות, חוסר יחס, חוסר עזרה... בקיצור, מרגישה בודדה ולבד במערכה. דוגמאות שאני בספק אם קורות אצל זוגות אחרים: בכל פעם שעברנו דירה, 3 פעמים, ארזתי לגמרי לבד את הבית, פרקתי לבד, כשמצאתי את הדירה הנוכחית הוא אפילו לא הסכים לבוא לראות אותה וראה אותה רק ביום המעבר. אני חותמת חוזים, אני לבד מול בעל הבית... תמיד יש איזה חוסר מסוגלות מצידו ולכן הוא לא שותף. במוצאי שבת הוא תמיד הולך לענייניו (מעניין אם בוגד בי), חזר אתמול בשתיים וחצי בלילה. לא שכח לבלות ולהנות אבל כן שכח להעביר לי את כסא הבטיחות של הילדה מה שגרם לי לאיחור לעבודה (מה שלא מאפיין אותי בכלל וקורה לא מעט לאחרונה). הוא קם מתי שבא לו, אני קמה כל יום בסביבות 5 שאז הקטנה מעירה אותי (הוא לא יכול לקום לעזור מפני שהלך לישון מאוד מאוחר... חוסר תכנון זמן וראייה קדימה). שלא לדבר על חוסר בטחון כלכלי (יש המון, רגע אח"כ אין כלום...) יש עוד אלף דוגמאות ואני מוצפת כרגע, אז סליחה על הבלאגן... לשאלתי, האם מישהו/מישהי חיים עם ADD ואיך אתם מסתדרים?
