אני אענה לך מהמקום שלי
שכנראה מזדהה מאד עם המקום שלו, אז אולי נוכל לפתח ככה איזה שיח
אני זו שמתנגדת אצלנו לחגיגה הצהרתית.
וילדים בעיני הם באמת הצהרת מחוייבות ענקית, אם כי לא כל כך לזוגיות כמו שזו התחייבות כל החיים להיות תקועים אחד עם השני כי לעד נשארים הורים של אותו ילד. כמה המון תסכול שאני רואה בזה אצל זוגות גרושים... בדיוק השבוע ראיתי את הסרט "מחפשים את המטמון" של נדן פינס, סרט חזק חזק חזק ומרגש, דוקו, עוצמתי ברמות, אחד הטובים שיצא לי לראות, על להיות ילד של זוג הורים גרושים שכאלו עם פרק ב' וכו' על כל המחירים של זה, לא רק בגיל ההתבגרות אלא אצל ילדים מבוגרים (בני 30+)
ההורים נשארים הורים גם כשהזוגיות כבר מזמן איננה...
(זה משודר ביס ואני ממליצה בחום לא לפספס אם זה ישודר שוב, זה בעיני סרט חובה, טריילר שלדעתי ממש לא מתחיל לתפוס את האיכויות של הסרט:
https://www.youtube.com/watch?v=y5QW4eyHQmI)
בעיני אין לערב הזה שום משמעות. כשאני הולכת לחתונות של אחרים, אני מתנצלת אם אני פוגעת במישהו, אני תמיד תוהה למה הצורך הזה לנפנף ולקבל את האישור מבחוץ שהם זוג. הלא מי שיש לו זוגיות טובה יודע את זה, הוא לא צריך את האישור של כולם. ומי שאין לו זוגיות טובה, חתונה לא תעזור ולא תשנה שום דבר, אולי יהיה להם יותר קשה בירוקרטית להיפרד, אבל לקשור מישהו אליך רק בגלל חשש מבירוקרטיה נראה לי דבר רע מאד לזוגיות, אני לא רק שלא מאמינה בחתונות אלא להיפך, אני מחזיקה בעמדה שבה עדיף שהכל יהיה מאפשר פרידה קלה ונוחה ברגע שבאמת רוצים. לא מחזיקים אף אחד בכוח. אם נמצאים יחד זה בגלל אהבה ושמחה על הקשר ולא משום סיבה אחרת.
אז יש את הדודות שאני רואה פעם ב.. שאולי עבורן אני רווקה, אגב, אני חושבת שזה שאין לי ילדים בטח גורם להן לרכל אפילו יותר (ובמקרה האישי שלי זה שאני לסבית בטוח גרם להן לרכל על "מסכנותי") אז שירכלו
כולנו מרכלים
זה אנושי
אני מכירה את החיים שלהן, שעשו הכל לפי הספר, כולל הטקס והטבעת, להגיד לך שהייתי מתחלפת עם מי מהן? ממש ממש לא (מצחיק, אבל אני רואה בעיני רוחי שתי "דודות" מאד ספציפיות, "פולניות" זקנות שמעבירות ביקורת בצורה הכי דוחפת אף שאפשר. אני גם מכירה את עלילות חייהן, אחת עם בעל דון ז'ואן שבגד בה כל חייו, והשניה עם בעל אדיש ואנמי שמעולם לא באמת היה שם לצידה, פעם היא אפילו שיתפה אותי, למרות פערי הדורות ביננו, בכמה הזוגיות שלהם היתה מייאשת עבורה ועל סף גירושין) אז הן, הן אלו שמרגישות בעמדה לשפוט אותי ועליהן אני צריכה לעשות רושם? רק כדי שיגידו שאני נשואה ולא שאני רווקה? זה מה שמשנה לי?
מי שמכיר אותי, אותנו, יודע שיש לנו זוגיות איתנה ואוהבת. מי שלא מכיר, כנראה לא מספיק קרוב ולא מספיק חשוב, שיחשוב עלי מה שהוא רוצה (סביר שהוא חושב עלי הרבה פחות ממה שנדמה לך
אני מעריכה שאני לא עד כדי כך מעסיקה את היום יום של הדודות).
בינתיים אני יודעת איך אני חיה את היומיום, וזה מה שחשוב. אני לא מסכימה להצהיר הצהרות גדולות וריקות על "לעד", זה בעיני שיקרי וצבוע, אף אחד לא יכול להבטיח לעד שום דבר, וגם אם אני מוכנה ורוצה להתחייב, זה עניין ביני לבין זוגתי ולא קשור בכלל להצהרה על במה קטנה לכל העולם. מה גם שכולנו יודעים שאפילו הצהרות בכתב אפשר להפר ואפילו די בקלות, אז מה הטעם? מה שחשוב זה מה שעושים בפועל ולא מה שמדברים. מילים זה זול. הכי קל לקשקש מילים, יותר קשה להיות שם באמת.
אז אני ממש מקווה שזוגתי חווה אותי כנמצאת שם באמת, כמו שאני מקווה שאת חווה את בן הזוג שלך כנמצא שם באמת. זו הזוגיות האמיתית. לא חתונה, לא טבעת, לא הסכם חתום, לא ילדים משותפים, לא חשבון משותף ולא שאר השטויות. זוגיות אמיתית זה כשאת מרגישה שאתם הכי חשובים אחד לשני, בראש סדר העדיפויות. כשאת מרגישה שהוא נמצא שם עבורך ורוצה להיות שם עבורך, בטוב וברע, בחברות וברגש, ביומיום ובנקודות הקיצון. יחדנס.
זה המבחן האמיתי לזוגיות. כל השאר זו העמדת פנים ריקה, שקר עצמי, אם זה לא נמצא בה. זו דעתי.
פעם נהגת להגיד לזוגתי שאנחנו לא נצהיר הצהרות גדולות לעתיד. שאנחנו נחגוג אהבה ששרדה, נחגוג מה שכבר הוכיח את עצמו. אמרתי לה- נחגוג כשנהיה יחד שנתיים, חמש, עשר שנים...
עשר שנים יחד אנחנו נחגוג בעוד 3 חודשים בערך
לאור זה שאני עדיין לא מרגישה שום רצון וצורך בהצהרה לדודות, דחיתי את המסיבה לחגיגות ה25 שנים יחד
להגיד לך שזוגתי מתלבטת לגבי רצינות הזוגיות שלנו? אני משוכנעת שלא
))
להגיד לך שיש מי שחושב שאנחנו לא באמת זוג (כי אנחנו נשים, כי אין לנו ילדים, כי לא "התחתנו".. בטח שיש, אבל זה כאלו שלא שמחים בשמחתינו, בלי קשר לכל התירוצים שלהם).
פעם היה בתפוז פורום נשואים טריים, זה היה פורום שהגיעו אליו זוגות מפורום חתונות מיד אחרי החתונה שלהם ונשארו לכתוב בו הרבה שנים אחרי זה. אחד הדברים המעניינים שקרה בו זה שהיו מגיעות בחורות, להתייעץ כמוך, לגבי החתונה שלהן, והרבה מהכותבות שם, שבעצמן פעם היו בחורות צעירות ונרגשות שערב החתונה היה כל עולמן, היו כותבות, ממרום נסיון החיים שלהן, שהיום הן היו עושות אחרת, היו מוותרות על כל הטררם והערך שהן ייחסו לאירוע הזה, היום הן מבינות את המשקל היחסי של זה בתוך חיי זוגיות והחיים בכלל ומבינות שזה הרבה יותר מהומה מהערך האמיתי של זה. שלו היו מתחתנות היום היו בוחרות אחרת לגמרי, אם בכלל. חלקן התגרשו והתחתנו פעם שניה בצורה הרבה יותר קטנה וצנועה, לא בגלל שהן לא שמחו באהבה שלהן, להיפך, רובן מעידות שהפעם השניה היא הדבר האמיתי בניגוד לפעם הראשונה, אלא בגלל שהן שינו את נקודת ההסתכלות על מה שחשוב בחיים.
לדעתי בן זוגך עבר תהליך דומה.
בקיצור, עד כמה שאפשר להגיד עלי בקיצור
, אם באמת באמת באמת הקושי שלך הוא רק עצם הטקס, אז זה לא באמת ביג דיל. זה לא ביג דיל לשני הצדדים, לא לך לוותר על זה, ולא לו לעשות איזה טקס פרטי קטן משלכם מול קבוצת האנשים הקרובים אליכם באמת. טקס שיחתם בהצהרה או בחוזה (ולא במעבר ברבנות, כי עם כל הכבוד, נישואין אזרחיים עוברים דרך הרבנות בחזור..) תנסו להגיע להבנה. זה בעיני המפתח להכל.
בהצלחה!
