זה תמיד מתחיל

[מירב טלאור]

זה תמיד מתחיל

זה תמיד מתחיל בְּאמא
ונגמר בְּאמא
כל העולם כולו הוא אמא
אחת גדולה
שהלב צמא לה
ומחכה לה
ומייחל לה
כל העולם כולו הוא
תוהו ובוהו
כל העולם כולו הוא
תוהו ובואי
אמא
כל העולם כולו הוא
תפילה
נעולה
אמא בואי
ללב יש
תפילה אחת בלבד
אמא אחת בלבד
שהיא כל העולם כולו
שלא באה אז
ולא באה עדיין
ואולי כבר לעולם לא
זה תמיד מתחיל באמא
ונגמר בבכי

(מירב טלאור 2.7.16)

 

[alice1803]

אוי כל כך נוגע ומובן, הכל מתחיל ונגמר באמא

אמא זה דבר הכי מורכב שיש, במיוחד בחיים של מי שסובל מהפרעת אישיות גבולית, כאילו חסר משהו בהתפתחות ברמת התנהגות, אצל בנות במיוחד, שחסר משהו מאוד חשוב בחיינו, בקבלה שלנו את עצמינו, תשומת לב מאמא, חיבוק, שתתן מחמאות, שתנשק, ושתגיד שאת הכי יפה, ושאת יכולה הכל, אוי כמה הייתי צריכה את זה, ולא קיבלתי, עד גיל 30 לא הרגשתי את אמא בלב, הכל מרחוק כזה,,,אז אפילו שכבר הכל עבר וסלחתי, והיא השתנתה, הנזק כבר נעשה והוא עצום

וזה קשה לי לתקן עכשיו את מה שכבר נשבר בי, והאישיות שלי התפתחה בצורה כזו, מה שיצרתי לעצמי מגיל ממש קטן. מאחלת לך שתמצאי במהרה את מה שחסר לך בלב, ותמשיכי לכתוב, אני אוהבת כתיבה וגם אני כותבת

 

[מירב טלאור]

לגמרי...

תודה אליס על הפידבק.
אני מרגישה שאמא אצלי זה משהו מאוד מהותי. ונוגע בכאב מאוד גדול.

בכלל, תמיד כשאני נחשפת למה שקשור לקשר אמא-ילד, זה מעלה בי דמעות. במיוחד אם זה משהו כואב כמו פרידה. למשל במקרי מוות, או בשואה...

הצורך באמא הוא נורא נורא חזק.
לפעמים כשהייתי עם גבר והוא הלך, הרגשתי שאני כאילו חוזרת להיות ילדה קטנה, ומשהו בתוכי צועק 'אמא אל תלכי!!!!'.
אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו אני מתחילה לבכות.

גם אני מרגישה כמוך, שהקשר שלי עם אמא שלי היום הרבה יותר טוב, ואני אוהבת אותה, וסלחתי. אבל זה לא ממש מרפא את הפצעים שנוצרו אז.

תודה על האיחולים. ואמן. גם לך !

 

[alice1803]

תודה מתוקה

ואני מאוד מקווה שנאהב את עצמינו יותר, ונאמין שגם לנו מגיע להיות נאהבות, מאושרות, שמחות

 

[thelonliest]

או באבא

עשית אותי בגיל מבוגר, נר זיכרון למשפחתך שנספתה בשואה, אחותי עזבה את הבית מזמן, בקושי הייתי רואה אותך כי עבדת במשמרות, וכשהיית כבר בבית היית עייף ולא עשינו ביחד הרבה וכמעט לא דיברנו, ואז חלית.
בגיל שרוב הילדים מכייפים עם הוריהם הייתי כל הזמן לבד, מחפש מה לעשות עם עצמי ועושה המון שגיאות, לא היה אף אחד שידריך או ילמד אותי להתמודד עם ה'בייסיקס' של החיים, ליצור קשרים חברתיים.
ילד קטן ששומע את זעקות אביו מתוך שינה, אנשי מד"א המגיעים בלילה לטפל באמא שחלתה בליבה, חרדות קשות להשאר לבד בלי אף אחד שיגן עליו.
ציפיות מאמא שלפחות היא תנחה אותי בשבילי החיים, אך גם היא הסתגרה במעטפת מגן של תחזוקת הבית, כן, היה אוכל טרי, מצעים נקיים, והליכה לרופא כשצריך, היו לי אב ואם, אך לא היו לי הורים.

 

[גילוי נמרות]

מקסים ומנחם ומכאיב בו זמנית לקרא את זה