the starry night
New member
זה שלא חזר
אף פעם לא אשכח את היום שהבנתי שאני אוהבת אותך. את הבן של השכן. זה שגר מולי כל חיי. זה שהזמין אותי לרכב איתו על גלגליות וסחב אותי הביתה, שוטטת דם אחרי נפילה אחת יותר מידי; זה שנתן לי קונכייה בצבע טורקיז ליום הולדתי, זה שליווה אותי הביתה מהפעולה בצופים. זה שתמיד היה כאן, כל כך קרוב ועכשיו נוסע. זה שאולי לעולם לא אראה שוב.
זה היה היום הראשון למלחמה. המצב בגבול מחומם כבר זמן מה וכולנו רק חיכינו ליום שזה יגיע. והינה הוא כאן, ואתה מתייצב. חייל למופת. אני מציצה בך דרך חלון חדרי. כולך מתרגש וגאה, לא יודע מה מחכה לך. הנשק מוצלב מאחורי גבך, הכומתה על הראש ואביך, בעיניים חשוכות, סוחב עבורך את תיקך הכבד אל דלת הכניסה. ואתה בלי להגיד מאום, שלפת אותו מבין ידיו והנפת אותו על כתפך כאילו אינו שוקל דבר. מחייך לאביך ומנשק אותו על לחיו. הסתובבת ללכת ואני בטוחה שלשניה אחת בלבד מבטינו הצטלבו. אני בטוחה בכל ליבי שראית אותי, שהבזק החיוך היה גם בשבילי. בטוחה שעברתי במחשבתך. ואז ידעתי. אתה תהיה אבי ילדיי. איתך אסיים את חיי. פרפרים בליבי, אני יודעת שמצאתי את אהבת חיי.
אני יושבת כאן, מביטה מאותו חלון בדיוק. כל כך הרבה חודשים עברו מאז אותו יום, ואני, עם שמיכה מקופלת על ברכיי, מלטפת את בטני, את התינוק שלנו שנישא בתוכה, וחושבת עליך. אהוב שלי, גיבור יקר שלי. איך הצטיינת במערכה, איך הראית אומץ והסתערת למול האויב, שומר על חברייך. שומר עלי, על הבית שלנו. איך חזרת אלי, גדוש תיאורי קרבות וסיפורים על ההרפתקאות שעברת עם חבריך לצוות. איך ביקשת את ליבי. ואני, רק חייכתי, כי ידעתי סוד שאתה עוד לא גילית. ידעתי שהלב שאתה מבקש, כבר שלך.
בנית לי בית. עזרת לי לבחור ארונות מטבח ומגבות אורחים. קנינו את הספה הראשונה שלנו, עליה שילמנו בכמה תשלומים. נטעת עבורי גינה פורחת וצבעונית. שתלת עץ זית צעיר, שיגדל ויצמח יחד עם משפחתנו. שמרת עלי, הבטחת לי חיים טובים ומאושרים איתך, ואני ידעתי שהבית המושלם שלי, הוא זה בו אתה נמצא.
אני נזכרת ביום בו סיפרתי לך שאני בהריון. את האושר על פנייך. לא היה לך ספק שאני נושאת בן ולי התרוצץ במחשבות זאטוט מטולטל, נמשים מאתרים את פניו ושפתיו צוחקות אלי. דומה לך שתי טיפות מים. כל כך הרבה שמחה שררה בביתנו הקטן. כל כך הרבה חלומות על משפחה קטנה, אתה, אני והילדון שלנו.
והינה שוב נקראת לדגל. צו מילואים. אתה חולף על פני, חסר דאגות כמו תמיד. "תשמרי על עצמך ואל תדאגי לי. את יודעת שאני תמיד אחזור אלייך". ואני, שוב יושבת מול אותו חלון, עם אותה אהבה. חושבת עליך. מחכה שתחזור. מתפללת לשלומך ומפנטזת על העתיד הקסום שמחכה לנו.
אבל אתה כבר לא תחזור. למעשה, לא חזרת מעולם. המכתבים ששלחת, לעולם לא הגיעו. הבית שלנו מעולם לא נבנה והתינוק בבטני, לעולם לא נוצר. מאותו יום, לפני כל כך הרבה חודשים, לא חזרת. ואני לא הספקתי להגיד לך שאני שלך. לעולם לא אדע אם ראית אותי, אם חייכת אלי, אם עברתי במחשבותיך. לעולם לא יהיה לי העתיד עליו חלמתי, איתך. רק האבל על האהבה שיכלה להיות לי.
וכבר עברו כל כך הרבה חודשים, המצבה שלך מזמן הפכה לחלק מהנוף בבית הקברות הצבאי, התרגלה למיקומה, הצמיחה עשבים קטנים בסדקיה. ואני לעולם לא אשכח. את הגיבור שלי, זה שלא חזר אלי. זה שלא ידע שתמיד אהיה שלו.
תודה על שנתתם לי את המקום לפרסם.
אף פעם לא אשכח את היום שהבנתי שאני אוהבת אותך. את הבן של השכן. זה שגר מולי כל חיי. זה שהזמין אותי לרכב איתו על גלגליות וסחב אותי הביתה, שוטטת דם אחרי נפילה אחת יותר מידי; זה שנתן לי קונכייה בצבע טורקיז ליום הולדתי, זה שליווה אותי הביתה מהפעולה בצופים. זה שתמיד היה כאן, כל כך קרוב ועכשיו נוסע. זה שאולי לעולם לא אראה שוב.
זה היה היום הראשון למלחמה. המצב בגבול מחומם כבר זמן מה וכולנו רק חיכינו ליום שזה יגיע. והינה הוא כאן, ואתה מתייצב. חייל למופת. אני מציצה בך דרך חלון חדרי. כולך מתרגש וגאה, לא יודע מה מחכה לך. הנשק מוצלב מאחורי גבך, הכומתה על הראש ואביך, בעיניים חשוכות, סוחב עבורך את תיקך הכבד אל דלת הכניסה. ואתה בלי להגיד מאום, שלפת אותו מבין ידיו והנפת אותו על כתפך כאילו אינו שוקל דבר. מחייך לאביך ומנשק אותו על לחיו. הסתובבת ללכת ואני בטוחה שלשניה אחת בלבד מבטינו הצטלבו. אני בטוחה בכל ליבי שראית אותי, שהבזק החיוך היה גם בשבילי. בטוחה שעברתי במחשבתך. ואז ידעתי. אתה תהיה אבי ילדיי. איתך אסיים את חיי. פרפרים בליבי, אני יודעת שמצאתי את אהבת חיי.
אני יושבת כאן, מביטה מאותו חלון בדיוק. כל כך הרבה חודשים עברו מאז אותו יום, ואני, עם שמיכה מקופלת על ברכיי, מלטפת את בטני, את התינוק שלנו שנישא בתוכה, וחושבת עליך. אהוב שלי, גיבור יקר שלי. איך הצטיינת במערכה, איך הראית אומץ והסתערת למול האויב, שומר על חברייך. שומר עלי, על הבית שלנו. איך חזרת אלי, גדוש תיאורי קרבות וסיפורים על ההרפתקאות שעברת עם חבריך לצוות. איך ביקשת את ליבי. ואני, רק חייכתי, כי ידעתי סוד שאתה עוד לא גילית. ידעתי שהלב שאתה מבקש, כבר שלך.
בנית לי בית. עזרת לי לבחור ארונות מטבח ומגבות אורחים. קנינו את הספה הראשונה שלנו, עליה שילמנו בכמה תשלומים. נטעת עבורי גינה פורחת וצבעונית. שתלת עץ זית צעיר, שיגדל ויצמח יחד עם משפחתנו. שמרת עלי, הבטחת לי חיים טובים ומאושרים איתך, ואני ידעתי שהבית המושלם שלי, הוא זה בו אתה נמצא.
אני נזכרת ביום בו סיפרתי לך שאני בהריון. את האושר על פנייך. לא היה לך ספק שאני נושאת בן ולי התרוצץ במחשבות זאטוט מטולטל, נמשים מאתרים את פניו ושפתיו צוחקות אלי. דומה לך שתי טיפות מים. כל כך הרבה שמחה שררה בביתנו הקטן. כל כך הרבה חלומות על משפחה קטנה, אתה, אני והילדון שלנו.
והינה שוב נקראת לדגל. צו מילואים. אתה חולף על פני, חסר דאגות כמו תמיד. "תשמרי על עצמך ואל תדאגי לי. את יודעת שאני תמיד אחזור אלייך". ואני, שוב יושבת מול אותו חלון, עם אותה אהבה. חושבת עליך. מחכה שתחזור. מתפללת לשלומך ומפנטזת על העתיד הקסום שמחכה לנו.
אבל אתה כבר לא תחזור. למעשה, לא חזרת מעולם. המכתבים ששלחת, לעולם לא הגיעו. הבית שלנו מעולם לא נבנה והתינוק בבטני, לעולם לא נוצר. מאותו יום, לפני כל כך הרבה חודשים, לא חזרת. ואני לא הספקתי להגיד לך שאני שלך. לעולם לא אדע אם ראית אותי, אם חייכת אלי, אם עברתי במחשבותיך. לעולם לא יהיה לי העתיד עליו חלמתי, איתך. רק האבל על האהבה שיכלה להיות לי.
וכבר עברו כל כך הרבה חודשים, המצבה שלך מזמן הפכה לחלק מהנוף בבית הקברות הצבאי, התרגלה למיקומה, הצמיחה עשבים קטנים בסדקיה. ואני לעולם לא אשכח. את הגיבור שלי, זה שלא חזר אלי. זה שלא ידע שתמיד אהיה שלו.
תודה על שנתתם לי את המקום לפרסם.
