זה קרה שוב.
בהפרש כמעט מדויק, של שנה. בהתחלה לא האמנתי, ואז קלטתי את הפשטות המזעזעת שבזה. יש לי חברים מהתיכון, אנשים שגדלתי איתם, רצתי איתם, שיחקתי איתם, צחקתי איתם, יש את המשפטים הקטנים האלו שהם אמרו לי ששינו הכל, את המבטים הבלתי נשכחים האלו שלהם, וההבעות פנים שלא יחזרו לעולם. חבר שלי נפצע קשה (מאוד) בפעולה שהייתה, הוא הלך מאחורי ההוא שנהרג. הקלות שבה עכשיו הייתי כותב הודעה אחרת, ומספר כמה חם היה בהלוויה, מזעזעת אותי. זה שונה כשזה מגיע לחברים שלך. אנשים שגדלת איתם. אנשים שהכרת בשירות הצבאי ונפצעו, קרה להם משהו, זה קשה, אבל לא כמו חברים שלך. אנשים שהם כמעט אתה. שהתקרבת אליהם פה ושם בשביל ממש להרגיש שיש בהם חלק קטן ממך, וההזדהות הזו של גיל הנעורים הישראלי, לפעמים אומרת הכל. אז המצב שלו לא להיט היסטרי, אבל טוב בשביל מישהו שקיבל כדור לראש. החיים שלו ישתנו מקצה לקצה עכשיו. אני מאוד מקווה שזה יעבור בקלות יחסית, ושהוא ידע לקבל את הכל בחיוך. זה מה שחשבתי בהתחלה, ואז נזכרתי שאולי, הוא לא יהיה מסוגל לחייך. אנחנו ניסע אליו היום, ואני מקווה שאז אולי אני ארגיש טוב יותר. אולי כשאני אהיה יחד עם החברים שלי האנשים שבאמת היו איתי מאז ומתמיד אז המצב ישתפר. אני מאוד מקווה שהנוכחות שלנו שם תעזור למשפחה שלו, ולו. לנו, היא בטוח תעזור. הייתי בדרך לעוד בילוי של יום שישי בערב אתמול, כשהתקשרתי לרועי ושאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף. בנימוס המזעזע עד מאוד שלו (לפעמים), הוא ענה שלא. וביקש ממני לעצור בצד של הדרך כשאני מדבר איתו. בהתחלה חשבתי שזה רק כי הוא דואג שאני מדבר בלי דיבורית (אני יודע שזה מסוכן. אני תמיד שוכח את האוזניה). התווכחתי קצת ואז הוא אמר שיש לו משהו לספר לי, אז עצרתי. הוא סיפר לי. ישבתי שם בתל אביב בלי רצון לעשות משהו. הרמתי שני טלפונים. בשניהם קיבלתי תשובה שלילית. עד כמה שלא רציתי לנהוג בחזרה לישוב, ולהיות לבד אתמול, זה מה שקרה. בסופו של דבר אלו הרגעים שקובעים. ואתמול בלילה היה קשה לי מכל הסיבות הברורות, ומהנוספות שפשוט גיליתי שאין לי למי להתקשר ולשבת לדבר על זה כמו שצריך. ביציאה מתל אביב עצרתי שוב, כיביתי את הטלפון, ונסעתי הביתה. ארז.
בהפרש כמעט מדויק, של שנה. בהתחלה לא האמנתי, ואז קלטתי את הפשטות המזעזעת שבזה. יש לי חברים מהתיכון, אנשים שגדלתי איתם, רצתי איתם, שיחקתי איתם, צחקתי איתם, יש את המשפטים הקטנים האלו שהם אמרו לי ששינו הכל, את המבטים הבלתי נשכחים האלו שלהם, וההבעות פנים שלא יחזרו לעולם. חבר שלי נפצע קשה (מאוד) בפעולה שהייתה, הוא הלך מאחורי ההוא שנהרג. הקלות שבה עכשיו הייתי כותב הודעה אחרת, ומספר כמה חם היה בהלוויה, מזעזעת אותי. זה שונה כשזה מגיע לחברים שלך. אנשים שגדלת איתם. אנשים שהכרת בשירות הצבאי ונפצעו, קרה להם משהו, זה קשה, אבל לא כמו חברים שלך. אנשים שהם כמעט אתה. שהתקרבת אליהם פה ושם בשביל ממש להרגיש שיש בהם חלק קטן ממך, וההזדהות הזו של גיל הנעורים הישראלי, לפעמים אומרת הכל. אז המצב שלו לא להיט היסטרי, אבל טוב בשביל מישהו שקיבל כדור לראש. החיים שלו ישתנו מקצה לקצה עכשיו. אני מאוד מקווה שזה יעבור בקלות יחסית, ושהוא ידע לקבל את הכל בחיוך. זה מה שחשבתי בהתחלה, ואז נזכרתי שאולי, הוא לא יהיה מסוגל לחייך. אנחנו ניסע אליו היום, ואני מקווה שאז אולי אני ארגיש טוב יותר. אולי כשאני אהיה יחד עם החברים שלי האנשים שבאמת היו איתי מאז ומתמיד אז המצב ישתפר. אני מאוד מקווה שהנוכחות שלנו שם תעזור למשפחה שלו, ולו. לנו, היא בטוח תעזור. הייתי בדרך לעוד בילוי של יום שישי בערב אתמול, כשהתקשרתי לרועי ושאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף. בנימוס המזעזע עד מאוד שלו (לפעמים), הוא ענה שלא. וביקש ממני לעצור בצד של הדרך כשאני מדבר איתו. בהתחלה חשבתי שזה רק כי הוא דואג שאני מדבר בלי דיבורית (אני יודע שזה מסוכן. אני תמיד שוכח את האוזניה). התווכחתי קצת ואז הוא אמר שיש לו משהו לספר לי, אז עצרתי. הוא סיפר לי. ישבתי שם בתל אביב בלי רצון לעשות משהו. הרמתי שני טלפונים. בשניהם קיבלתי תשובה שלילית. עד כמה שלא רציתי לנהוג בחזרה לישוב, ולהיות לבד אתמול, זה מה שקרה. בסופו של דבר אלו הרגעים שקובעים. ואתמול בלילה היה קשה לי מכל הסיבות הברורות, ומהנוספות שפשוט גיליתי שאין לי למי להתקשר ולשבת לדבר על זה כמו שצריך. ביציאה מתל אביב עצרתי שוב, כיביתי את הטלפון, ונסעתי הביתה. ארז.
ולא ממש יודע, העניינים שיתפרו לאט לאט אני מניח. זה פשוט בא בתקופה הכי רעה שאפשר. ארז.