קודם כל,תודה לכולכן
אני מצטערת שפרקתי את זה פה, אולי זה לא היה הכי מתאים. אבל הגעתי למצב שהייתי כ"כ מיואשת ולא ידעתי עוד מה לעשות שבאותו זמן זה נראה לי הגיוני. היום נגמר היום הראשון של השבעה, לא היה לי רגע אחד לנוח ולחשוב, אולי זה עדיף לא לחשוב ולא להשאר לבד. לאלה ששאלו, אחותי הייתה ילדה חולה, היא הייתה חולת אפילפסיה [3 חודשים אחרי שהיא נולדה היה לה את ההתקף הראשון]. במהלך השנים היו לה התקפים מדי פעם אבל רובם היו הפסיקו אחרי 3-4 דק', ואלה שלא היו מפסיקים מעצמם -ואלה היו נדירים יותר- אז היינו לוקחים אותה לבית חולים ושם היו מטפלים בה. אתמול בשעה 5 בבוקר היה לה התקף מתוך שינה... התקף שהחמיר והסתבך- מאותם התקפים נדירים שהיינו לוקחים אותה לבי"ח. רק שאותו התקף הסתבך מעל ומעבר למה שציפינו והלב שלה הפסיק לפעום. אני לא יכולה להתחיל ולתאר את ההרגשה הזאת, אני לא מאחלת לאף אחד, גם לא לאויביי, להרגיש את ההרגשה שאני עכשיו מרגישה. חלל עצום נפער בי ואני לא בטוחה שהוא אי פעם ייסגר. כרגע אני עייפה, עצובה ומותשת. עדין קשה לי לעכל שהיא לא תחזור, שאני לא אראה אותה יותר. אני כ"כ אהבתי אותה, בכל רגע ורגע בחיים שלה, אולי לא תמיד היתי סבלנית כלפיה או האחות הכי טובה בעולם אבל אני מקווה שהיא ידעה כמה אהבתי אותה. אהבה כזאת לא ניתנת להבעה במילים. אין מילים שיביעו את מה שאני מרגישה כלפיה, את מה שאני ארגיש כלפיה לנצח. ובנימה זאת, שוב- תודה לכולכן. זה איכשהו מנחם לראות את התגובות שלכן פה. אני מצטערת שככה נפלתי עליכם, אבל לא ידעתי איך לעקל את הבשורה. תודה לכולם