זה התחיל...
ביום בו היא נולדה. קנינו שתי מחברות,פשוטות כאלה,עם כריכה שנראתה לי עליזה.רצינו לכתוב לה,מהרגע הראשון שלה על פני האדמה.התחלנו יחד, המשכתי לבד עם תמיכה מהצד.15 שנים אספנו פיסות חיים,חוויות שלה, שלנו איתה,מחשבות על העתיד...תמונות, ציורים מיוחדים,הגיגים ראשונים...נגמרו שתי המחברות וקנינו עוד אחת, ועוד אחת,ועוד אחת.ככל שהיא בגרה,כתבתי פחות.נראה לי סוג של חדירה לפרטיות שלה...אז בעיקר כתבתי על תחושות שלי.תכננו לתת לה את "המחברות" בגיל 18 כשתהיה בוגרת יותר,שהיומן הזה לא יהווה בשום דרך גורם של מחויבות או לחץ מצידנו.לפני כחודש וחצי היא סיפרה לי, ככה בלי הקדמות מיוחדות, בדרכה הלקונית משהו.ולי, זה היה בסדר גמור, שהרי כל השנים שדרנו והדגמנו שאם אתה שלם עם משהו,זה בכלל לא משנה מה חושבים על זה. ואם זה חלק ממך אז לך עם זה עד הסוף. אז זה לא זעזע אותי,לא הכניס אותי לחרדות או משהו.אני גם מאוד סומכת עליה ואין לי צל של ספק שהיא תחיה את חייה בדרך שתהיה לה הכי טובה ומהנה.היא גם הפנתה אותי אליכם ואל מקשרת מטעמכם (דואגת לי...!)ואז הודיעה לי שהיא לא רוצה את אבא בתמונה (זוכרים?ביקשתי עצה...)אחרי הרבה התלבטויות החלטתי שזהו בדיוק הזמן לתת לה את "המחברות". חשבתי שאם היא תרגיש כמה אהבה וקבלה השארנו שם, יהיה לה קל יותר להתמודד עם אביה...שוחחתי איתה לא מעט...והיא בשלה... היא יודעת שאני מבודדת, שקשה לי עם זה... כשנתנו לה את המחברות, נמקתי שאני חושבת שהיא בשלה עכשיו.לא אמרתי את האמת ואני לא חיה עם זה טוב...בכלל קשה עם הסתרה,אצלי הכל פתוח,על השולחן... אני כבר לא יודעת מה לומר. לא רוצה ללחוץ יותר מידי כי אני מעריכה שגם לה קשה. היא לא רוצה לבוא איתי ליעוץ או למפגש ואני, לא ממש רוצה לצעוד לבד בשביל הזה...אז כרגע אני בהמתנה. לומדת שיעור גדול וחשוב כי אני לא בדיוק טיפוס ממתין... רוצה להגיד לכם שהפורום הזה נפלא (תודה יובל!)עוזר לי להמתין, לקבל קצב אחר. עוזר לי להרגיש פחות לבד... תבורכו!
ביום בו היא נולדה. קנינו שתי מחברות,פשוטות כאלה,עם כריכה שנראתה לי עליזה.רצינו לכתוב לה,מהרגע הראשון שלה על פני האדמה.התחלנו יחד, המשכתי לבד עם תמיכה מהצד.15 שנים אספנו פיסות חיים,חוויות שלה, שלנו איתה,מחשבות על העתיד...תמונות, ציורים מיוחדים,הגיגים ראשונים...נגמרו שתי המחברות וקנינו עוד אחת, ועוד אחת,ועוד אחת.ככל שהיא בגרה,כתבתי פחות.נראה לי סוג של חדירה לפרטיות שלה...אז בעיקר כתבתי על תחושות שלי.תכננו לתת לה את "המחברות" בגיל 18 כשתהיה בוגרת יותר,שהיומן הזה לא יהווה בשום דרך גורם של מחויבות או לחץ מצידנו.לפני כחודש וחצי היא סיפרה לי, ככה בלי הקדמות מיוחדות, בדרכה הלקונית משהו.ולי, זה היה בסדר גמור, שהרי כל השנים שדרנו והדגמנו שאם אתה שלם עם משהו,זה בכלל לא משנה מה חושבים על זה. ואם זה חלק ממך אז לך עם זה עד הסוף. אז זה לא זעזע אותי,לא הכניס אותי לחרדות או משהו.אני גם מאוד סומכת עליה ואין לי צל של ספק שהיא תחיה את חייה בדרך שתהיה לה הכי טובה ומהנה.היא גם הפנתה אותי אליכם ואל מקשרת מטעמכם (דואגת לי...!)ואז הודיעה לי שהיא לא רוצה את אבא בתמונה (זוכרים?ביקשתי עצה...)אחרי הרבה התלבטויות החלטתי שזהו בדיוק הזמן לתת לה את "המחברות". חשבתי שאם היא תרגיש כמה אהבה וקבלה השארנו שם, יהיה לה קל יותר להתמודד עם אביה...שוחחתי איתה לא מעט...והיא בשלה... היא יודעת שאני מבודדת, שקשה לי עם זה... כשנתנו לה את המחברות, נמקתי שאני חושבת שהיא בשלה עכשיו.לא אמרתי את האמת ואני לא חיה עם זה טוב...בכלל קשה עם הסתרה,אצלי הכל פתוח,על השולחן... אני כבר לא יודעת מה לומר. לא רוצה ללחוץ יותר מידי כי אני מעריכה שגם לה קשה. היא לא רוצה לבוא איתי ליעוץ או למפגש ואני, לא ממש רוצה לצעוד לבד בשביל הזה...אז כרגע אני בהמתנה. לומדת שיעור גדול וחשוב כי אני לא בדיוק טיפוס ממתין... רוצה להגיד לכם שהפורום הזה נפלא (תודה יובל!)עוזר לי להמתין, לקבל קצב אחר. עוזר לי להרגיש פחות לבד... תבורכו!