זה הסיפור שלי..ארוך

[זה הסיפור שלי]

זה הסיפור שלי..ארוך

מלפני מספר מסוים של שנים נודע לנו (אני אבא ואח) שלסבתא שלי סרטן. הרופאים נתנו לה 3 חודשים לחיות אך היא החזיקה מעמד שנה. היא עברה כל מיני טיפולים והקרנות ורגע לפני שהצליחה להתגבר על המחלה הרימה ידיים וויתרה. עוד טיפול אחד היא הייתה צריכה לעבור...עוד אחד שלא עברה שיכול היה להציל את חייה. עם החודשים היא נעשתה לרזה וגרומה יותר ויותר. בימים האחרונים לפני מותה היא נלקחה לבית חולים הוספיס. מקום שבו אנשים בעצם באים אליו כדי למות. היא לא זכרה מי הם הנכדים שלה או מי זה הבן שלה, היא בקושי דיברה. היינו אצל אמא שלי באותו יום שחור. זה היה יום שבת. כבר מהבוקר קוננה בי התחושה שהיום זה היום. לצערי, כך זה היה. אבא שלי אסף אותנו והלכנו איתו לבית החולים. סבא שלי ישב מחוץ לחדרה ומירר בבכי. ישבתי לנחם אותו ואחר כך, נכנסתי לחדר של סבתי בו היא כבר הייתה מוטלת ללא רוח חיים. רגליה היו קרות כקרח. כנראה מהתפוצצות נימים. עד החזה, היא הייתה קרה לגמרי בחזה עצמו, היא הייתה דיי חמה. נכנסתי לשם לבד, מיששתי אותה, הסתכלתי עליה. הלוויה נערכה באותו ערב. יותר נכון לילה. בסביבות 11, 12 בלילה. זו הייתה הפעם הראשונה בה הייתי בבית קברות, ועוד בלילה בכדי לקבור את סבתי שכל כך אהבתי ועודני, אוהבת. היא נפטרה ב-20:14 ה-14 לאוגוסט 1999 לעולם לא אשכח את אותה תקופה. לאחר 10 חודשים סבי האהוב נפח נשמתו גם הוא. במשך 10 החודשים הללו הוא הספיק לחוות 2 שבצים והתקפת לב אחת. אני זוכרת שהוא התקשר אלינו. אבא שלי ישן באותו הזמן. הוא ביקש לדבר איתו ומיד אחר כך יצאנו לדרך. שוב פעם, אני אבי ואחי. עוד מלפני שיצאנו הזמנו אמבולנס. כשהגענו אליו האמבולנס עוד לא הגיע למרות שכבר עברה רבע שעה מאז שהוא זומן. הוא עוד היה בחיים כשהגענו. אחת משתי שותפותיו לדירה, סטודנטית שגרה שם בכדי לארח לו לחברה הייתה שם איתו. אחי ירד למטה לחכות לאמבולנס. אבא שלי ישב ליד הטלפון בסלון אני והיא היינו איתו בחדר השינה. הוא התיישב (אבא שלי טוען שזכר אותו קורא בשם סבתי המנוחה, אינני זוכרת זאת) נשכב חזרה ונפח נשמתו. השותפה החלה נותנת לו סטירות קלות בעודה קוראת בשמו. כך, גם אני עשיתי. לאחר מכן, היא החלה בעיסויי לב ואני בהנשמה. את ההנשמה לא בצעתי בצורה סדירה מכיוון שזה היה לי מאוד קשה. בלאו הכי, גם העיסוי לא נעשה טוב מכיוון שהוא נעשה על מיטה רכה. הפרמדיקים הגיעו כמה דקות לאחר המוות. הם היו זקוקים לאור מבחוץ ואני התנדבתי להחזיק את התריסים בעוד הם "עובדים" על סבא שלי. כולם, חיכו בסלון. לאחר שהם לא היו זקוקים לשרותיי יותר, נשארתי וצפיתי בנעשה. להשיב את סבי לחיים הם לא הצליחו. הם הגיעו מאוחר מידי למרות שהקריאה נעשתה לפחות 20 דקות אם לא יותר לפני המוות. כל אותו הזמן, לא בכיתי. במידה מסוימת תמיד אתהה האם יכולתי להציל אותו אם רק הייתי מנשימה אותו בצורה סדירה. זאת, לעולם לא אדע. עקב כך, למדתי במשך שנה רפואה. יהי זכרם ברוך

ההלוויה נערכה ביום למחרת. הוא נפטר בסביבות 18:30 בערב ב-6 לאפריל 2000. ימים ספורים לאחר יום הולדתי. מאז, נשבעתי לעצמי שאהיה עמוד תמיכתו של אבי ולא אבכה לידו. לעיתים הייתי צריכה לתפוס את עצמי חזק בכדי לא להזיל דמעות כשהייתי קוראת את מה שנכתב על קבר סבי. זה דבר, שאני מניחה שאבא שלי לא מודע אליו. אין לי את האומץ לפרוק זאת.

 

[ה מוזה]

עזה כמוות אהבה ....

אומרים שבני זוג שחיים יחדיו הרבה מאוד שנים האהבה נשזרת לה בינהם כשורשים עמוקים וכשאחד מבני הזוג נתלש לו מאותה אדמה זה שנותר נטוע הוא כאילן ללא שורשים והלב שכל כך אהב קורא לו מאי שם .. והרצון להתאחד שנית עם אותה נפש אהובה עולה על כל דבר ..עזה האהבה לעיתים המוות אינו מצליח לנתק את הקשר החזק הזה ונשמתם מתאחדת שנית במקום בו שרים המלאכים

והסיפור שלך מלא כאב ותחושת אובדן חוסר אונים על כי היית שם ולא הצלת חיים יקירתי , אין כוח בעולם ..לא רופא ולא חובש לא הנשמה ולא החייאה שיוכל להשאיר בחיים נפש שכמהה להתאחד בעולם הבא עם נשמתה התאומה לאחר חיים שלמים לצידה של סבתך .. סבך פרש נשמתו לעוף איתה יחדיו לעולם שבו הגוף אינו בעל חשיבות אל תשאי עימך אשמה .. תני לדמעות לשטוף את הסכר שבנית מותר לך לבכות .. גם סלעים נשברים גם אבנים בוכות