זה בשבילך...
אימא, אני מצטערת ,על הכל , הצעקות, העקיצות והרוע שאני מפנה כלפייך, על כל הסבל שאני גורמת לך. תביני אני לא מצליחה להשתלט על זה. אני אוהבת אותך ושונאת אותך באותו הזמן, זה מתסכל. אוהבת אותך היום ולא מצליחה לשכוח את מה שהיה . זה מלווה אותי כל הזמן , כן , היית חולה, מאניה דיפרסיה קראו לזה הרופאים, אני קראתי לזה :"זאת לא אימא שלי". ניסיתי לשכנע את עצמי שזו לא את, שזו המחלה שמתנהגת ככה. זה עבד בהתחלה, קיבלתי אותך בחזרה כי הייתי צריכה אותך. אבל עכשיו, עברו 3 וחצי שנים אפילו קצת יותר, משהו בי לא נותן לסלוח. אני מודעת למה שאני עושה לך ואני לא מצליחה לבלום את זה. הנה זה בא לצאת המשפט , המילה מצטערת לא מצליחה. וזה יוצא וזה פוגע בך. יש בי את הפחד שאני יגרום לך שוב לחלות, אולי זה מה שהתת מודע שלי רוצה, שתסתלקי לי מהחיים? אבל אימא, אני לא רוצה שתלכי, רוצה אותך תמיד קרוב איתי. אתמול קרעת לי את הלב ,שאלת אותי אם אני שונאת אותך. כמובן שלא!, את אמורה לדעת שאני אוהבת אותך בכל לבי, אבל איך תדעי? הרי לפעמים אני כל כך נבזית. מעבירה עלייך ביקורת כל כך קשה..ואת מצדך ממשיכה להשתדל לא מוותרת עליי...ואני? מגרשת, מקרבת,מדחיקה. מה מפחיד אותי כל כך? זה שאני לא מבינה מה היה ? איך הרגשת בזמן ההוא? את בכלל זוכרת את מה שעשית לי? את מה שאני עברתי בגללך? אבל זה בכלל משתווה למה שאת עברת? רוצה לדעת ובחיים לא אשאל, בחיים לא אעלה את השאלות האלה, כן אני חודה אני מפחדת מהתגובה שלך. כולם שותקים, לא מדברים על אותה תקופה, כמה קל להדחיק הכל רק לא להתמודד, חשבתי גם אני שזה הפתרון אימי, שהכל יחזור להיות כמו פעם, אבל אימא את רואה מה קרה לי? ואולי כל זה בכלל לא קשור למחלה? אולי זה מרד גיל ההתבגרות? אולי זאת התוקפנות שלי, אימא את לא אשמה את נותנת את עצמך כל יום כל קרה. אני מצטערת ובטח עוד אצטער. ואולי אני כמוך, מפחדת מזה כל כך , משתדלת לא לחשוב על זה ,להישאר שפויה. את אוהבת אותי אהבה ללא תנאים ואני מרגישה אשמה, אשמה שאני לא יכולה לאהוב אותך ככה ,בדיוק כמו שאת. הלוואי ויכולתי אימא, תאמיני לי שאני אוהבת אותך ואני מתפללת שתדעי כמה...אם רק היית יודעת כמה ...
אימא, אני מצטערת ,על הכל , הצעקות, העקיצות והרוע שאני מפנה כלפייך, על כל הסבל שאני גורמת לך. תביני אני לא מצליחה להשתלט על זה. אני אוהבת אותך ושונאת אותך באותו הזמן, זה מתסכל. אוהבת אותך היום ולא מצליחה לשכוח את מה שהיה . זה מלווה אותי כל הזמן , כן , היית חולה, מאניה דיפרסיה קראו לזה הרופאים, אני קראתי לזה :"זאת לא אימא שלי". ניסיתי לשכנע את עצמי שזו לא את, שזו המחלה שמתנהגת ככה. זה עבד בהתחלה, קיבלתי אותך בחזרה כי הייתי צריכה אותך. אבל עכשיו, עברו 3 וחצי שנים אפילו קצת יותר, משהו בי לא נותן לסלוח. אני מודעת למה שאני עושה לך ואני לא מצליחה לבלום את זה. הנה זה בא לצאת המשפט , המילה מצטערת לא מצליחה. וזה יוצא וזה פוגע בך. יש בי את הפחד שאני יגרום לך שוב לחלות, אולי זה מה שהתת מודע שלי רוצה, שתסתלקי לי מהחיים? אבל אימא, אני לא רוצה שתלכי, רוצה אותך תמיד קרוב איתי. אתמול קרעת לי את הלב ,שאלת אותי אם אני שונאת אותך. כמובן שלא!, את אמורה לדעת שאני אוהבת אותך בכל לבי, אבל איך תדעי? הרי לפעמים אני כל כך נבזית. מעבירה עלייך ביקורת כל כך קשה..ואת מצדך ממשיכה להשתדל לא מוותרת עליי...ואני? מגרשת, מקרבת,מדחיקה. מה מפחיד אותי כל כך? זה שאני לא מבינה מה היה ? איך הרגשת בזמן ההוא? את בכלל זוכרת את מה שעשית לי? את מה שאני עברתי בגללך? אבל זה בכלל משתווה למה שאת עברת? רוצה לדעת ובחיים לא אשאל, בחיים לא אעלה את השאלות האלה, כן אני חודה אני מפחדת מהתגובה שלך. כולם שותקים, לא מדברים על אותה תקופה, כמה קל להדחיק הכל רק לא להתמודד, חשבתי גם אני שזה הפתרון אימי, שהכל יחזור להיות כמו פעם, אבל אימא את רואה מה קרה לי? ואולי כל זה בכלל לא קשור למחלה? אולי זה מרד גיל ההתבגרות? אולי זאת התוקפנות שלי, אימא את לא אשמה את נותנת את עצמך כל יום כל קרה. אני מצטערת ובטח עוד אצטער. ואולי אני כמוך, מפחדת מזה כל כך , משתדלת לא לחשוב על זה ,להישאר שפויה. את אוהבת אותי אהבה ללא תנאים ואני מרגישה אשמה, אשמה שאני לא יכולה לאהוב אותך ככה ,בדיוק כמו שאת. הלוואי ויכולתי אימא, תאמיני לי שאני אוהבת אותך ואני מתפללת שתדעי כמה...אם רק היית יודעת כמה ...